ביום חמישי שעבר, ביטל בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, לראשונה, צו אימוץ שניתן בתא משפחתי לסבי. חשתי עצב ותסכול גדול בעת קריאת פסק הדין. אני זוכרת היטב את היום המרגש שבו בני הזוג ממט נכנסו למשרדי עם תעודת לידה שבה היו שניהם רשומים כאבות של בנם שזה עתה נולד בהליך פונדקאות בארצות הברית. נדרש מאבק לשם כך — משרד הפנים סירב תחילה לרשום את שניהם כהורי הילד. רק בעקבות עתירה לבג"ץ, שנדונה בהרכב מורחב, זכה הילד לרישום שני הוריו.
ההישג הדקלרטיבי של ההחלטה ההיא, מינואר 2014, היה ההכרה בכך שגם הורות שאינה ביולוגית או גנטית היא הורות בעלת מעמד שווה לכל דבר ועניין. באמצעות צו הורות פסיקתי, הכיר בית המשפט העליון לראשונה בשני אבות כבהורים לילדיהם. לאחר מכן, במשך שנים, קיבלו בתי המשפט בקשות ותביעות של הורים שביקשו לרשום בני זוג כהורים של ילדם המשותף, אף כי לא היו הוריו מבחינה גנטית.
פסק הדין האחרון עוסק בזוג נשים שחיו יחד במשך כ–15 שנים, כאשר אחת האמהות ילדה שני ילדים והשנייה ילד אחד. שני הילדים הראשונים אומצו על ידי בת הזוג של האם הביולוגית, ובמהלך ההליך לאימוצו של הילד השלישי התערערו היחסים, ונוצר נתק בין כל אחת ובין ילדיה הביולוגיים של השנייה. שתי האמהות הגישו יחד תביעה לביטול צו האימוץ, ובית המשפט, בתמיכה של פסיכולוגית שמונתה על ידו, אך בניגוד לדעת המדינה ושירותי הרווחה, ביטל את צו האימוץ לבקשתן.
אני חוששת, שאחרי שנים שבהן הקהילה הגאה נאבקת על הזכות להכיר בהורות משפטית כשוות מעמד, פסיקה כזאת תסיג את ההישגים לאחור. מאחר שבמשפחות להט"ביות לעולם יש הורה שאינו גנטי, הדבר עלול להוביל לאפליה נגדן וליצור מדרג בין הורות גנטית להורות משפטית.
אמנם השופטת, סיגלית אופק, הדגישה כי ככלל אין לאפשר ביטול אימוץ במשפחות חד־מיניות, והיא רואה במקרה הזה חריג, אך קיים חשש שייעשה שימוש בפסק הדין כדי להתייחס להורות שאינה ביולוגית כאל הורות נחותה. דווקא משום שלא ניתן לבטל הורות הטרוסקסואלית אלא במקרים נדירים ביותר, ולעולם לא במסגרת פרידה או גירושים, יש חשש שהאפשרות לבטל הורות להט"בית מקטלגת אותה כהורות סוג ב'.
הופתעתי לנוכח טענת המומחית שאין עוד צורך ברישום האימוץ, כי ממילא הילדים לא פוגשים את האם הלא ביולוגית ולכן זה רישום ריק מתוכן. חשוב לזכור שלאקט הרישום יש גם ממד הצהרתי. רבים מאתנו בוחרים לעמוד לפני קהל ולהצהיר על אהבתנו לבני הזוג בפני רושם נישואים, אף שאנחנו יכולים פשוט לחיות יחד. אנחנו הולכים למשרד הפנים בגאווה לאחר הולדת ילדינו ורושמים אותם תחת שמנו. לרישום הזה על ידי המשפט יש גם תפקיד מעצב ומחנך. אנחנו רוצים שילדינו יגדלו בחברה שבה לילד יכולות להיות שתי אמהות. אני אישית לא הייתי רוצה לחיות בחברה שבה הורים נמחקים מזהות ילדיהם רק בגלל משבר בזוגיות ביניהם. ומבחינת טובת הילדים, גם אם יש סיכוי קטן שיום אחד יחודש הקשר — הרישום חשוב.
בנות הזוג בתיק זה מתייחסות אל ההורות כאל סטטוס שאפשר ללבוש ולפשוט, ומתעלמות מכך שברגע שאדם הוא הורה לילד, יש לו אחריות שהיא מעבר לצרכיו הרגעיים. קשה לקבל את האפשרות שפרידה בין בני זוג או ניכור הורי יאיימו על עצם ההורות ויאפשרו את ביטולה. כל אחד מאתנו חווה פרידה קשה, כזאת שאחריה יש משאלת לב שבן או בת הזוג ייעלמו מהעולם. אבל פנטזיה ילדותית זו אינה מתאפשרת עוד למי שהופך להיות הורה, ממש כמו מילות השיר The Mother של ברנדי קרלייל, ששרה על כך שברגע שנולדה בתה, הדברים הראשונים שהיא לקחה ממנה היו אנוכיות ושינה.
אם אינכם מבינים מה הבעיה בביטול צו האימוץ, שאלו את עצמכם את השאלה הבאה: במצב שבו לאב ואם יש שני ילדים, האב לא מדבר עם האחד והאם לא בקשר עם האחר — האם יעלה על הדעת שבית משפט יבטל את ההורות של מי מהם לילד שאתו אין קשר רק משום ששניהם ביקשו זאת? אם התשובה היא שלילית, המשמעות היא שפסק הדין הזה יוצר אמירה לפיה הורות שאינה גנטית היא הורות נחותה.
ביטול צו אימוץ הוא כלי קיצוני שנועד להגן על ילדים שניתנו לאימוץ להורה שמזיק להם, ולא כדי לקחת מילד את אחד משני הוריו, או לאפשר להורים להחליט שהם פשוט עושים צ'ק אאוט מהילדים שלהם ואומרים להם, "אתה כבר לא הילד שלי".
עו"ד מייזלס, מומחית בדיני משפחה, מרצה על דיני משפחה במכללה למינהל. היא ייצגה את העותרים בבג"ץ ממט שהכיר לראשונה בהורות פסיקתית
