אלי ורונית (שמות בדויים), בשנות ה-20 לחייהם, היו נשואים לזמן קצר, לא יותר מחצי שנה. אלי פיתח כלפי רונית קנאה אובססיבית. הוא נהג לבלוש אחריה, לחטט לה בטלפון וליזום ריבים על בסיס חשדותיו הבלתי מבוססים. רונית הרגישה שהיא איננה יכולה עוד לשאת את מערכת היחסים השתלטנית הזו והודיעה לאלי שברצונה להתגרש.
ימים ספורים לאחר מכן נמצאה גופתה של רונית בבית ללא רוח חיים, לאחר שגולגולתה רוצצה. בדירה אחרת בקרבת מקום, דירה שבבעלות חבר קרוב של אלי, נמצאו שתי גופות נוספות: גופתו של החבר של אלי, וגופתו של אלי. המשטרה חשדה כי מדובר ברצח כפול והתאבדות, אולם מאחר שהחשוד העיקרי (אלי) מת, לא היה את מי להעמיד לדין, והתיק הפלילי נסגר בלי שאלי הורשע ברצח. אך בכך לא תמה הפרשה.
גם לאחר הטרגדיה הנוראית של המשפחות, שהותירה אותם ואת מכריהם המומים, התעורר סכסוך אזרחי בשאלת הירושה. רונית ואלי גרו בבית שהיה שייך לרונית, ושאותו ירשה מהוריה. לרונית היו שלושה אחים. אחת מהם, איילת (שם בדוי), שכרה את שירותי משרדי. במקרה רגיל, לפי דיני הירושה, כאשר לבני זוג אין ילדים והם לא משאירים אחריהם צוואה, בן הזוג הנותר בחיים יורש באופן מלא את בית המגורים. יוצא איפוא שאם הפטירה של רונית קדמה לפטירה של אלי, הבית שלה עבר בירושה אליו, ואז כשהוא מתאבד, הבית שהיה שייך לרונית עובר בירושה ליורשים של אלי, שהם הוריו.
כך מצאו עצמם האחים של רונית נאבקים על ירושת הבית אל מול הוריו של אלי. כמובן שאחיה של איילת לא רצו שהוריו של הרוצח יירשו בית שהיא ירשה מהוריה, ומטרתנו היתה למצוא דרך משפטית להוכיח את מה שמבחינה מוסרית הרגיש נכון.
חוק הירושה אומנם אימץ את הציווי התנ"כי "הרצחת וגם ירשת", שפוסל אדם מלרשת את האדם שאותו הרג, אבל סעיף 5 בחוק הירושה קובע כי מי שפסול לרשת הוא מי שהורשע ברצח, ומאחר שאלי התאבד לאחר הרצח ומעולם לא הועמד לדין ולא הורשע ברציחתה של רונית, זה לא היה תקף מבחינה משפטית במקרה הזה.
ואכן, הוריו של אלי טענו שאין ראיות ברורות לגבי מה קרה בזירות הרצח, לא היתה הרשעה בדין, ולכן לפי חוק הירושה לא ניתן לשלול את הירושה מאלי ומקרובי משפחתו. נדמה היה שיותר מאשר שהכסף עניין אותם, הם נלחמו על קדושת זיכרון בנם. מאחר שהוריו של אלי בחרו להיאבק על זכות הירושה אל מול אחיה של רונית, בית המשפט לענייני משפחה מצא את עצמו מנהל סוג של משפט רצח רעיוני, ללא הנאשם שכבר הלך לעולמו. במובן מסוים, נכנסנו כולנו למנהרת זמן דמיונית, שבה בחנו אם הראיות הקיימות היו מביאות להרשעתו של אלי או לא. אם כן, אזי הוא פסול מלרשת את רכושה של אשתו, ואז ממילא הוריו אינם יכולים לרשת רכוש זה ממנו.
לצורך זה, הפכתי במהלך ניהול תיק זה מעורכת דין לענייני משפחה לפותרת תעלומת הרצח. ביקשתי צו מבית המשפט לזימון התיקים והראיות מן המשטרה, שסגרה כבר את התיק לאור העובדה שלא היה את מי להעמיד לדין. הוזמנו גם הדו"חות של המכון הפתולוגי שניתח את הגופות. בפני בית המשפט לענייני משפחה העידו מומחים בליסטיים, רופאים משפטיים, חוקרי משטרה ועדים רבים אחרים. ממצאי המשטרה כללו עובדות פורנזיות (מדעיות) כמו טביעות אצבע מרוחות בדם בחדר האמבטיה בו נמצאה רונית ללא רוח חיים. מחלקת הזיהוי הפלילי של המשטרה אישרה כי דובר בטביעות אצבע של אלי. חוקרי המשטרה עלו לדוכן בזה אחר זה וניתחו את זירות הרצח.
בסיום שלב הבאת הראיות, כל צד סיכם את טענותיו. אנחנו הדגשנו את העובדה שבהתאם לעדויות השוטרים "הזירה מדברת בעד עצמה". החקירה שלהם הובילה לסברה שאלי רצח את אשתו במהלומות פטיש, ולאחר מכן המשיך לדירה בה גר החבר שלו, רצח גם אותו במהלומות של אותו פטיש ואז התאבד בירייה ברקה מטווח קצר. העובדה שהחבר של אלי נמצא בדירתו מת, כשהוא מכוסה בסדין, סתרה את הניסיון של הוריו של אלי להעלות אפשרות שאולי החבר הוא הרוצח של אלי ורונית.
גם דו"ח המכון הפתולוגי והעדויות של הרופא תמכו בגישה שמדובר ברצח כפול והתאבדות. מתוך ממצאי ניתוח גופתה של רונית, הרופא המשפטי שלל את הניסיון של הוריו של אלי לטעון שרונית התאבדה.
בית המשפט שמע ראיות גם בנושא המניע, ממש כמו במשפט פלילי. אנחנו הבאנו עדים שסיפרו כי ימים ספורים לפני הרצח, אלי סיפר לאנשים שונים, כולל שכנים, על הכעס שלו על רונית שהביעה רצון להתגרש ממנו. שכנה העידה שרונית סיפרה לה במהלך החודשים האחרונים לחייה כי אלי מציק לה באופן אובססיבי, ושלאור איומים פיזיים, היא פחדה להגיש נגדו תביעת גירושין .
בליבו של הטיעון שלנו עמד כל העת המשפט "הרצחת וגם ירשת", שמהווה עיקרון עצמאי במשפט הישראלי, שנועד לתת מענה לכל אותם מקרים שאין לגביהם מענה ברור בחוק, אבל מוכרחים למצוא פתרון כדי למנוע עיוות מוסרי. דוגמה לכך ניתן למצוא בפסק דין של בית המשפט העליון, שניתן על ידי השופט חשין בשנות ה-90. באותו מקרה, אדם שלא הצליח להביא ילדים לעולם עם אשתו, הלך ואנס את שכנתו בת ה-14 על מנת לזכות בפרי בטנה. לאחר הלידה, הנערה ביקשה למסור את התינוק לאימוץ, ואילו האב רצה לגדל את הילד בעצמו. מבחינת חוק האימוץ היבש, לא היתה עילה למנוע מן האב לגדל את הילד, אבל כדי להימנע מתוצאה בלתי מוסרית, שבה חוטא יוצא נשכר מחטאו, נעזר השופט חשין בעקרון העל של "הרצחת וגם ירשת?" והכריז על התינוק כבר אימוץ ולא נתן לאב לגדל אותו.
דרך משפטית נוספת להגיע לתוצאה זו היא באמצעות הישענות על התכלית הבסיסית של חוק הירושה, שהיא קיום רצון המת. אפשר בהחלט להניח כהנחה ברורה שרונית לא היתה רוצה שמי שקיפד את חייה, ושממנו ביקשה להתגרש, יירש אותה.
תמונה מתוך דף הכתבה
לאחר שבית המשפט ערך אינספור נסיונות להביא את הצדדים לכדי פשרה, הוא כתב פסק דין שבו העניק את מלוא הירושה לאחים של רונית ולא להוריו של אלי. בית המשפט קבע, כי שעות הפטירה לא הוכחו, ולכן לא ברור מי מהשניים נפטר לפני מי. בכך כיוון בית המשפט לסעיף בחוק הירושה הנקרא "שניים שמתו כאחד", שקובע כי במצב של חוסר וודאות לגבי סדר הפטירה – עדיף יורש ודאי מיורשי ספק. במקרה הזה, אחיה של רונית הם יורשים ודאיים, בעוד הוריו של אלי הם יורשי ספק, שכן רק אם רונית הלכה לעולמה לפני אלי, הם הופכים ליורשים, בעוד אחים בכל מקרה יורשים חלק מן הירושה.
בלילות רבים לאחר שטיפלתי במקרה זה, חזרו אליי התמונות המחרידות שאינני מורגלת לראות במסגרת עבודתי השוטפת. באחד מן הלילות האלה הבנתי משהו על ההבדל בין התיקים של דיני משפחה לבין תחומים אחרים: השופטת חיפשה תוצאה שמצד אחד תהיה צודקת ומצד שני, תפגע כמה שפחות ברגשותיהם של המעורבים בפרשה. היא ראתה את הפן הטרגי שבכל אחת מן הדמויות ובחרה בפיתרון שיאפשר לכל אחד מן הצדדים להישאר עם הסיפור האישי והרגשי שלו. במובן מסוים, אלה הם דיני המשפחה בתמציתם.
בין השנים 2007-2016, נרצחו 125 נשים על ידי בן זוגן. כתבה זו מוקדשת להן.
