יפתח (שם בדוי) נכנס אל משרדי. זמן לא רב לפני כן התגרש מאשתו בעיר אילת, שם גרו כעשרים שנה ובה גידלו את ארבעת ילדיהם. הוא היה נסער לאחר שקיבל שיחת טלפון מחברת הכבלים HOT. "האם אני מדברת עם יפתח?", שאלה אישה בצד השני. "כן" השיב. "רציתי רק לוודא שרשומה לי הכתובת הנכונה בתל אביב שאתם עוברים אליה", אמרה נציגת הכבלים והותירה את יפתח פעור פה. זו היתה הדרך שבה גילה כי גרושתו מתכוונת להעתיק את מקום מגוריה ומקום מגורי הילדים באופן חד צדדי מאילת למרכז הארץ.
כשאנשים חיים יחד, הם מחליטים היכן לגור והיכן לגדל את ילדיהם. אבל אחרי פרידה, נסיבות חייהם משתנות – הם עשויים לפגוש אנשים אחרים או לקבל הצעות עבודה שמצריכות מעבר למקום מגורים אחר. במצבים כאלה, מי מחליט איפה גרים?
במהלך נישואיהם, מירי ויפתח גידלו את ילדיהם באופן שוויוני. יפתח הוא אבא מסור ופעיל, מעורב בחיי ילדיו. זו גם הסיבה שהוא דאג לכך שבהסכם הגירושין יהיה כתוב שהוא יכול לראותם מדי יום, אבל לא תיאר לעצמו שעליו לקבוע בהסכם משהו בנוגע לאפשרות של מעבר מאילת. עבור יפתח, המשמעות של מעברה של מירי עם הילדים לתל אביב היא שבמקום לאסוף את ילדיו רגלית כמעט מדי יום מהגנים ובתי הספר ולקחת חלק פעיל בגידולם, המפגשים שלו איתם יסתכמו רק בסופי שבוע וחגים. בנסיבות אלה, ברור היה שלא ניתן עוד לממש את ההסכמה של מירי ויפתח כי שניהם יראו מדי יום את ילדיהם.
זו היתה הפעם הראשונה שסכסוך בנוגע להעתקת מקום מגורים בתוך ישראל הגיע עד לדיון בבית המשפט העליון. העובדה שדובר במרחק כל כך משמעותי (תל אביב – אילת) הפכה את הסכסוך לבעל עוצמות רגשיות גבוהות, כאשר כל הורה ראה את ההכרעה כהרת גורל: מירי הרגישה שאי-קבלת תביעתה כמוה כאיסור המוטל עליה לממש את עצמה, ויפתח ראה בכך גזירה שתרחיק אותו מילדיו.
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע שללא קשר לשאלה מי מוגדר כמשמורן פיזי, שני ההורים הם משמורנים משפטיים אשר צריכים להחליט יחד בנושאים מהותיים הקשורים לילדיהם המשותפים. כך למשל, אף הורה אינו רשאי לשנות את מקום מגורי הילדים ללא הסכמת ההורה האחר. אם ההורים חלוקים ביניהם, קובע החוק, יש לפנות לבית המשפט לענייני משפחה אשר יכריע במחלוקת.
מסיבה זו, בית המשפט לענייני משפחה נעתר לבקשה שהגשתי בשמו של יפתח, ונתן צו מניעה נגד מירי, שמנע ממנה זמנית לעבור לתל אביב, עד אשר בית המשפט יבחן את טובת הילדים בסיטואציה חדשה זו. במהלך שלוש השנים הבאות, נותרו הילדים באילת, תחת צו מניעה זה, עד אשר שלוש ערכאות השיפוט במדינת ישראל סיימו להכריע בגורלם.
אין בישראל חוק המסדיר את נושא העתקת מקום מגוריהם של קטינים. ההכרעה משתנה ממקרה למקרה, לפי נסיבותיו. בהיעדר חוק המסדיר את הסוגיה בסכסוכים הנוגעים למקום מגוריהם של קטינים, בתי המשפט פוסקים לפי עקרון טובת הילד. כדי לאתר את טובת הילד, נוהגים בתי המשפט להיוועץ במומחים אובייקטיבים, לרוב פסיכולוגים, שמגישים חוות דעת לבית המשפט. המומחים שמונו על ידי בתי המשפט נפגשים עם הילדים, הוריהם, גורמי חינוך ואנשים הסובבים את הילדים. הם בוחנים את שני מקומות המגורים החלופיים ומגישים את המלצתם לבית המשפט, שנוטים לקבל את עמדת המומחים.
בסכסוך של יפתח ומירי מונה פסיכולוג כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה הגיע למסקנה שהבקשה למעבר שהוגשה מטעמה של מירי היא בקשה פזיזה המנוגדת לטובת הילדים, מאחר שהם נולדו וגדלו כל חייהם באילת ובעיקר כי הם קשורים לאביהם. המומחה סבר שהעברתם למקום מגורים מרוחק ממנו יסכן את הקשר בין הילדים לבינו. לכן, המליץ לא לאשר למירי להעתיק את מקום מגוריהם, אלא להישאר באילת.
ואולם, בית המשפט לענייני משפחה ובעקבותיו גם בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון, העדיפו את תביעתה של מירי על פני המלצת המומחה. פסקי הדין של בתי המשפט ביססו את פסק הדין על זכותה של מירי לבנות את חייה בעיר אחרת. הם קבעו שאם תביעתה של מירי לא תתקבל, הדבר יגרום למעמסה כבדה על כתפיה, ובשל כך גם על הורותה. מאחר שלמירי היה בן זוג חדש והיא היתה בהריון ממנו בשלב זה של ההליך, קבע בית המשפט שלאור "פרק ב'" שמירי מצויה בו, תהיה זו טובתם של הקטינים לא למנוע ממנה את המעבר ולהותיר אותה חצויה בין ארבעת ילדיה המשותפים עם יפתח לבין בנה העתיד להיוולד.
יפתח טען שפסקי הדין הללו מתמקדים יותר מדי בטובתה של מירי ופחות מדי בטובת הילדים. מבין שבעת השופטים שעסקו בתיק זה, שופט אחד, שהיום הוא שופט בבית המשפט העליון, השופט ניל הנדל, קיבל את עמדתו של יפתח, אך נותר בדעת מיעוט. הוא סבר שצריך לאמץ את חוות דעתו של המומחה, ושעם כל הכבוד לרצונה של מירי להתחיל חיים חדשים, יש לה אחריות הורית שאינה מסתיימת בעת הגירושין, אלא מחייבת אותה לחלק את זמנה בין הערים השונות ולא לקחת עימה בהכרח את הילדים באופן שיקרע אותם מעל אביהם.
בסופו של דבר, בהתאם לפסק הדין של בית המשפט העליון, עברו מירי והילדים להתגורר יחד עם בן זוגה החדש וילדם המשותף בתל אביב, כאשר יפתח נאלץ להפוך להורה שרואה את ילדיו רק בסופי שבוע וחגים.
בעשור שחלף מאז ניתן פסק הדין של העליון בעניינם של יפתח ומירי, רבות השתנה בגישתם של בתי המשפט. היום הם מתייחסים בפחות סלחנות כלפי הורים שמנסים לעבור באופן חד צדדי עם ילדיהם המשותפים. ולא רק גישת בתי המשפט השתנתה, אלא גם של יותר ויותר בני זוג, שבוחרים להסדיר את סוגיית המגורים בהסכם אשר יצפה מראש את האפשרות שאחד מהם ירצה לשנות את מקום מגוריו אחרי פרידה, באופן שישפיע על הילדים.
חלק בוחרים להגביל את האפשרות של שינוי מקום המגורים מעבר לרדיוס מסוים, אחרים מגדירים מספר ערים מסוים שניתן להתגורר בהן, ויש שקובעים מנגנון של איזון כספי המסדיר את הנושא. אמנם יש בהסכמים האלה כדי להגביל את הזכות של כל אחד מן ההורים להתנייד באופן חופשי, אבל יש בכך גם הבנה עמוקה של מושג ההורות ושל העובדה שמרגע ששני אנשים מביאים ילד לעולם, נוצרת משפחה, וככזו היא כוללת לא רק אושר גדול, אלא גם אחריות שיש בה לעיתים הגבלות על החירות האישית.
הפרטים בכתבה זו שונו כדי לשמור על פרטיות הנוגעים בדבר
