באחד מפסקי הדין שלו, כתב שופט בית המשפט העליון המנוח, מישאל חשין, על הצורך לא לשכוח לעולם את טובת הילד: "קטן אינו חפץ הניתן להיטלטל מיד-אל-יד ולו ככלי-יש-חפץ-בו. קטן הוא אדם, הוא בן אדם, הוא איש – גם אם איש קטן בממדיו. ואיש, גם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול". תיקי גירושים המערבים הגירה מאתגרים כל פעם מחדש את הכלל החשוב הזה.
תחילתו של הסיפור הוא בבני זוג ישראלים, איתן וליאורה (שמות בדויים), שהתגוררו במשך למעלה מעשור בקנדה עם שלושת ילדיהם. בשנת 2010, ליאורה הודיעה לאיתן כי ברצונה להתגרש וביקשה את הסכמתו לעבור עם הילדים להתגורר בישראל. איתן סירב.
אנחנו רגילים לדבר היום על העולם ככפר גלובלי קטן, אבל כשמדובר בילדים הנאלצים לחיות במדינה אחרת מזו של אחד מהוריהם – העולם נראה עצום ממדים. תיקים אשר דנים ילד להתגורר במרחק אוקיאנוס מאחד מהוריו לעולם מייצרים פתרונות שהם לכל היותר גרועים פחות ממשנהו.
על פי החוק בישראל, הורה אחד אינו יכול לשנות את מקום מגורי ילדיו ללא הסכמת ההורה השני. לכן, נותרה לליאורה אפשרות אחת – לפנות לבית משפט בקנדה ולבקש במסגרת תביעת הגירה רשות להגר לישראל עם הילדים. בתיקים שכאלה, הופך בית המשפט למעין הורה-על המחליט עבור ההורים מה טובת ילדיהם. האם בטובתם לעבור לישראל כבקשת האם, או להישאר בקנדה כבקשת האב?
לאחר דיונים ארוכים, תביעתה של ליאורה התקבלה. בית המשפט הקנדי איפשר לה להגר עם הילדים לישראל. איתן, שהתנגד נחרצות להגירת ילדיו לישראל, הגיש אומנם ערעור לבית המשפט הקנדי לערעורים, אך מאחר שלא הצליח לעכב את יציאת הילדים מקנדה חרף הערעור ולא רצה בשום אופן להיפרד מילדיו – עבר גם הוא לישראל. הוא שכר דירה בסמוך לבית האם החדש בישראל. כך מצאו עצמם שני בני הזוג וילדיהם בישראל, בעוד הערעור ממשיך להתנהל בקנדה.
איתן ייצג את עצמו ולצורך כך למד בלילות פסקי דין וחוקים קנדיים. אולי בשל כך ליאורה לא לקחה ברצינות רבה את הליך הערעור, היא היתה בטוחה שזה רק עניין של זמן עד שהערכאה הגבוהה בקנדה תדחה את הערעור ותאשר סופית את הגירתה עם הילדים לישראל. בינתיים איתן חיפש עבודה בישראל ואף חתם על טפסים של ביטוח הלאומי לצורך קבלת מעמד "תושב חוזר". הוא לא ידע שליאורה תשתמש בכך כדי לטעון שהיתה לו כוונה לשוב לישראל באופן קבוע, אבל האמת היא שהוא לא ויתר לרגע על כוונתו לשוב עם ילדיו לקנדה ולגדלם שם וקיווה שבית המשפט בקנדה יקבל את עמדתו בערעור.
ליאורה, לעומתו, היתה בטוחה שהיא הגיעה לחוף מבטחים ושעתה "הסיוט הקנדי", כפי שנהגה לכנות את סכסוך המשמורת, נגמר. בישראל, היא פתחה בהליכים משפטיים נגד איתן – תביעת גירושין, תביעת משמורת על הילדים ותביעה למזונות ולרכוש. ואילו הילדים חילקו את זמנם בין שני בתי הוריהם.
אבל בית המשפט הקנדי הפתיע את כולם. בחלוף מספר חודשים, פורסם פסק הדין בערעור שהגיש איתן. הסתבר שטענותיו התקבלו ובית המשפט לערעורים בקנדה פסק שעל הילדים לשוב לקנדה בתוך 30 יום. ליאורה, שהרגישה בטוחה בישראל, הודיעה לאיתן כי אין לה כל כוונה להעלות את הילדים על טיסה בחזרה לקנדה. היות שליאורה סירבה לשתף פעולה עם הוראות פסק הדין הקנדי, איתן פנה לבית המשפט לענייני משפחה בישראל וטען שעל פי אמנת האג, עליה חתומות ישראל וקנדה, אי החזרת הילדים לקנדה תהווה בעצם חטיפה כי היא מתבצעת ללא הסכמת שני ההורים ובניגוד להוראות בית המשפט במדינה בה התגוררו קודם לכן. האמנה קובעת שמדינות החתומות עליה מחויבות להכרעות שיפוטיות בענייני משמורת ילדים שהתקבלו במדינות אחרות, וכי אי החזרה בניגוד לפסק דין של מדינה אחרת מהווה חטיפה.
בתגובה טענה ליאורה שאיתן הגיע לישראל עם כוונה מלאה להשתקע בה. השאלה שעלתה בבית המשפט היתה היכן מקום המגורים: קנדה שבה חיו הצדדים עד לפני כשנה, או ישראל שאליה הגיעו על פי פסק הדין הראשון וכאן הם חיים כשנה? כדי לענות על השאלה "היכן הבית", בחן בית המשפט את כוונת ההורים המשותפת האחרונה שלהם, רגע לפני הגירושים. בכדי לעשות זאת, בית המשפט נעזר בכל ראיה אפשרית, כולל פיסות מידע שאדם איננו מצפה שימצאו דרכם לבית המשפט. כך למשל, ליאורה עשתה שימוש בטפסים שאיתן מילא במוסד לביטוח לאומי, שם הצהיר על עצמו כעל "תושב חוזר". היא גם הציגה פוסטים שאיתן פרסם בפייסבוק טרם ההגעה לישראל, שם כתב "אני חוזר הביתה".
בסופו של דבר, בית המשפט בישראל קיבל את התביעה של איתן ודחה את טענותיה של ליאורה. הוא קבע שאם היא לא תאפשר לילדים לטוס לקנדה במועד האחרון לביצוע פסק הדין הקנדי, יהווה הדבר חטיפה (אי החזרה שלא כדין). עוד קבע בית המשפט הישראלי כי כל פעולות האב היו למען ילדיו וכי לא ניתן ללמוד מהמעבר לישראל על הסכמה והשלמה שלו עם המצב החדש. ליאורה המשיכה במאבקה עד לבית המשפט העליון בישראל.
כשהמאבק המשפטי המטלטל היה מצוי בשלביו האחרונים, אך טרם הוכרע סופית, התחוללה דרמה גדולה במשרדי. קיבלתי הודעה דחופה מבא כוחה של ליאורה: איתן פנה שלא כדין למזכירות בית המשפט, קיבל לידיו את דרכוני הילדים שהופקדו שם למשמרת ושלח לליאורה הודעת דוא"ל קצרה, שכל תוכנה התמצה בארבע מילים: "נסענו לקנדה. מצפים לבואך". כך מצאו עצמם שלושה ילדים על מטוס, שוב פעם עוברים מדינה.
ייחודיות המקרה מתבטאת במימד הבינלאומי שלו, משום שבעת ובעונה אחת דנו שתי ערכאות שיפוט במדינות שונות בעתידם של אותם שלושה ילדים. יום המשפחה הזכיר לי את המקרה הזה. בכל אחד מפסקי הדין שעסק במשפחה הזו הופיע בין שיקולי השופטים גם המושג המשפטי "טובת הילד", לפיו לחברה (בית המשפט במקרה זה) יש זכות לעקוף את רצון ההורים לטובת הילד. ואולם, באף אחת מן הערכאות לא נשמע קולם של הילדים, לא נשאלה דעתם ולא נדון רצונם. זאת למרות שהחל מאמצע המאה ה-20 עובר המשפט של העולם המערבי, לרבות במדינת ישראל, ממודל של מה המבוגרים חושבים שטוב לילדים, למודל שמתחשב בזכויותיהם של ילדים, כולל זכותם להביע את רצונם לגבי עתידם. לפי תפיסה זו, יש לשמוע את דעתם של ילדים בתיקים שמכריעים את גורלם, גם אם לא תמיד לוקחים בחשבון את מה שהם רוצים, הרצון שלהם הוא רכיב כלשהו בהכרעה.
סוף הסיפור במקרה זה הוא שלליאורה לא נותרה ברירה והיא עקבה אחר ילדיה לקנדה. מאחר שההורים גרושים, הם התגוררו בקנדה בשני בתים נפרדים ושם החל מאבק משמורת נוסף. שוב מצאו עצמם הילדים בעיצומו של הוריקן משפטי, שבו הם משמשים כניצבים בלבד.
הפרטים בכתבה זו שונו כדי לשמור על פרטיותם של הנוגעים בדבר
