לפני מספר ימים, הושבתי את ילדיי לצפות בסרט "לשבור את הקרח 2", ניגשתי אל חדר העבודה שבביתי, החלפתי את הטרנינג במדי משפט (לפחות בפלג הגוף העליון) והתחברתי לשיחת סקייפ. מרשי, גרושתו, עורך הדין שמייצג אותה, וסגנית הנשיאה של בית המשפט לענייני משפחה במחוז מרכז – התחברו כל אחד מביתו למפגש וירטואלי כדי לאשר את הסכם הגירושין שבני הזוג חתמו עליו לאחר שנתיים של הליכים משפטיים. בסבלנות ובמקצועיות קראה השופטת את כל סעיפי ההסכם ווידאה שהצדדים מבינים על מה חתמו. כשהגיעה לחלק שבו ההורים מסדירים כיצד יקחו את ילדיהם לטיולים בחו"ל, סיננה בין שיניה: "לא שזה צפוי לקרות כרגע". העוזרות המשפטיות הסתובבו מאחורי השופטת עטויות מסיכות על פניהן, והיתה באוויר תחושה מרגשת של בחירה נכונה ותקווה להתחלות חדשות.
ואולי דווקא המשבר הנוכחי פרץ דרך וירטואלית חדשה. מאחר שנדמה שכולנו פוסעים לעבר עתיד טכנולוגי יותר, אולי נמצא את עצמנו בשנים הקרובות מאשרים הסכמים גם מרחוק, שומעים עדויות באמצעים טכנולוגיים במקום להטיס עדים במטוסים, ומקיימים שיח מרחוק בין בתי משפט בישראל ומחוצה לה בתיקים בעלי ממד בינלאומי.
"משבא שטן לשכון במעונם של בני זוג, אהבה הופכת שנאה ושמחה הופכת צער". כך כתב השופט מישאל חשין המנוח. עוד הוסיף וכתב על כמה קצרה הדרך אל בתי המשפט, אל המריבות אל כתבי הטענות ואל הקונפליקטים. בימים אלו נדמה שאל הקונפליקטים המשפחתיים המוכרים, אל הצער והשנאה, בא והתווסף לו משבר נוסף: הקורונה. אני מרגישה כאילו הושיבו אותי בכוח לצפות באחת מסדרות הקטסטרופה שתמיד בחרתי לדלג עליהן. תארו לכם מה עובר על הזוגות המתגרשים, שמשבר נוסף החשיך את הרגע שלהם, החשוך ממילא.
כאשר בני זוג מצליחים לחתום על הסכם גירושין – תוצר של תהליך מורכב וממושך על פי רוב – חשוב למהר ולהגיש אותו לאישור בית המשפט. לפעמים, דווקא המתנה ממושכת להליך אישור ההסכם יכולה לגרום לבני הזוג או למי מהם לתת לרגשות ולהקשרים לא רציונאליים להשתלט מחדש על השכל הטוב והישר שהביאם להסכם. לא בכדי בימים כתיקונם הסכמים מקבלים קדימות. לפני מספר שבועות הבינו זאת גם השופטים, שהחלו להציע לבני זוג לאשר הסכמי גירושין באמצעים דיגיטליים.
המשבר הנוכחי תפס את דיני המשפחה בלתי מוכנים. כך למשל, כאשר פורסמו תקנות החירום הראשונות אשר הגבילו את חופש התנועה וקבעו את האיסור להתרחק מן הבית, לא נוסח דבר לגבי הצורך של ילדים להורים גרושים לעבור בין הבתים. רק בתקנות שפורסמו כשבוע לאחר מכן, תוקן נושא זה, ונקבע מפורשות כי מעברים אלה מותרים.
לאחר מכן, היה צריך להחליט מהם הנושאים שימשיכו להתדיין בבתי המשפט לענייני משפחה ומהם הנושאים שלא יטופלו עד שתסתיים תקופת החירום. באמצע מארס פרסמה הנהלת בתי המשפט את רשימת הנושאים הדחופים בתחומי המשפט השונים. הנושאים שהוכתרו כדחופים בתחום של דיני משפחה הם: הליכים לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, ענייני אימוץ או נזקקות של קטינים, החזרת קטינים חטופים לפי חוק אמנת האג, עיכובי יציאה מן הארץ וכדומה, תוך שניתן שיקול דעת לבית המשפט לקבוע כי עניינים נוספים יידונו גם כן בתקופת החירום. במילים אחרות, בתחום של דיני משפחה, הוחלט לתת עדיפות לנושאים קונפליקטואליים על חשבון קידום הסכמים. בחירה זו היתה בחירה מצערת, ולשמחתי, הרבה קרה מאז.
משברים הם זמן טוב לעצור רגע, ולחשוב מחדש על הבחירות שלנו. ואולי בקרב משפחות העומדות בצומת משברי, הגיע הרגע לבחור מה הדברים החשובים בחייהם באמת. פתאום נהיה מאוד בולט כמה משאב הזמן הוא מוגבל וכמה הבחירה נחוצה.
נדמה שהתקופה הנוכחית היא בסימן חשבון נפש עבור כולנו; זוהי שעת מבחן, שבה שופטים, עורכי דין וגם האזרחים המתדיינים יכולים לבחור בהמשך ניהול הקונפליקט, אך גם בדרך הפשרה. במובן זה, דווקא התקופה המאתגרת הנוכחית יכולה להיות שעתן היפה של המשפחות במשבר בישראל. קונפליקט הוא בחירה. הסכם גם הוא בחירה. ואין זמן מתאים יותר מתקופת חירום כדי להבין שהנכס היקר ביותר של בני אדם הוא זמן חייהם והאופן שבו הם בוחרים למלא אותו.
