במחזהו של חנוך לוין "כולם רוצים לחיות" אומר הרוזן של הכפר: "מותם של אחרים הוא עובדה, מותי שלי – סתם אגדה". וייתכן שבהכחשה הזאת של כולנו למוות, יש כדי להסביר את העובדה שאף שמדובר באירוע ודאי, במחקר האמפירי המעמיק ביותר שנעשה בישראל על הליכי הורשה, מצאה פרופ' דפנה הקר מאוניברסיטת תל אביב כי רק 40% מהישראלים שהלכו לעולמם, כתבו צוואה.
נחמה מסוימת מוצאים רבים בשותפות הזוגית, שמקלה במעט על הפחד מפני המוות. זאת כנראה הסיבה לכך שכעורכי דין העוסקים בתחום של דיני ירושה, אנחנו רואים יותר ויותר בני זוג העורכים יחד צוואות משותפות, כדי לצעוד יחד – גם אל העולם הבא. כדי לתת ביטוי בחוק לפופולריות הגוברת של צוואות אלו, נוסף לחוק הירושה ב-2005 סעיף העוסק בצוואות הדדיות.
צוואה הדדית היא מסמך משותף שעליו יכולים לחתום בני זוג ולהבטיח לא רק את מה שיקרה לרכושם אחרי שיגיעו לגיל 120, אלא להבטיח את מה שיקרה לרכושו של בן הזוג. צוואות מסוג זה מתאימות בעיקר לזוגות שנמצאים יחד שנים רבות, ושרוצים למעשה להתחייב יחד בהתחייבות שתהיה קשה לביטול. במובנים רבים הם רוצים להבטיח זה את זו ולמנוע את היכולת להעביר את הרכוש המשפחתי לגורם חיצוני.
החשש השכיח הוא שבן הזוג הנותר בחיים, יפתח פרק ב' ויוריש את רכושו למשפחה אחרת. אכן, מדובר למעשה בכל מקרה שבו נערכות צוואות הדדיות – ובאלפי מקרים בשנה. מסיבה זו, החוק כולל מגבלות על מי שמחליט לערוך צוואה שסותרת את הצוואה ההדדית. כך למשל, קיימות מגבלות על מי שמבקש לשנות מאוחר יותר את צוואתו. החוק מגביל את שינוי הצוואה ההדדית, הן כאשר שני בני הזוג עדיין בחיים הן לאחר שאחד מבני הזוג הלך לעולמו.
אלא שהבעיה יכולה להתעורר במקרה שבו בני זוג עורכים צוואה הדדית שבה הם מתחייבים להוריש את הרכוש המשפחתי האחד לשני, ולאחר מכן לילדיהם. ואולם מה קורה אם לאחר מות האישה, פוגש הבעל באישה אחרת, מחליט לשנות את צוואתו ולהוריש לה את כל רכושו באופן שלא יאפשר לרכוש לעבור לאחר מכן לילדיהם? החוק מניח שאשתו המנוחה לא היתה מסכימה לאפשרות כזאת – ולכן החוק מטיל סנקציה על בן הזוג שנשאר בחיים ודורש כי לפני שיערוך צוואה חדשה שסותרת את קודמתה, יחזיר את מה שירש לעיזבון.
על שתי סיטואציות אלה של רצון בשינוי צוואה חשב המחוקק. ואולם קיימת סיטואציה שלישית הדורשת הגנה, שאותה שכח המחוקק. האם בתקופת הביניים, לאחר מות בן הזוג הראשון ולפני מותו של בן הזוג השני, יכול בן הזוג השני לעשות ברכוש כבתוך שלו ללא כל הגבלה? ברור לחלוטין שבן הזוג שהלך לעולמו ירצה שבן הזוג הנותר בחיים יחיה ברווחה כלכלית – אבל האם היה רוצה שיהיה רשאי להעביר על שם אנשים אחרים את הרכוש, וכך ירוקן בעצם בפועל את העיזבון העתידי? לכאורה, אין שום איסור כזה בחוק.
במלים אחרות, מה דינו של הרכוש שירש האלמן בתקופה שאחרי מות רעייתו? האם, למרות קיומה של צוואה הדדית המייעדת את רכוש הנפטרת לילדיה, רשאי הבעל לעשות ברכוש כרצונו? על כך המחוקק אינו נותן מענה. העיסוק בסוגיה גובר מאוד בימים אלה, שכן החוק שונה רק ב-2005 – ורק עתה מגיעים המקרים לפתחי בתי המשפט.
לקונה זו בחוק הירושה מצריכה מבית המשפט לנקוט מדיניות של פרשנות תכליתית וחקיקה שיפוטית. מוטב שהמחוקק ייתן דעתו לחסר משמעותי זה. עד שיעשה כן, בתי המשפט נאלצים להתמודד עם סיטואציות רבות וסבוכות שניתן היה למנוע מלכתחילה.
הכותבת היא עו"ד, בעלת משרד עורכי דין המתמחה בדיני משפחה וירושה, ומרצה לדיני משפחה
