הוא ענד שני שעונים. אחד ביד שמאל כמו כולם, שני ביד ימין. "זה סימן ההיכר של יחידה סודית במוסד", אמר לה. היא האמינה. היא היתה גאה ב"גיבור ישראל" שלה. גם כשנפרדו דרכיהם.
הגירושין היו לכאורה חבריים, לאחר 20 שנות נישואין וארבעה ילדים. הסכם הגירושין נחתם במסגרת הליך גישור. נוסחו של ההסכם שיקף את רמת האמון הגבוהה בין הצדדים ובמסגרתו היא ערכה ויתורים ברכוש. אפילו סיבת הפרידה בין בני הזוג נראתה ידידותית ביותר. היא התרחשה על רקע היעדרויות הולכות וגוברות של האיש מן הבית, וזאת לאור פעילות ביטחונית שנטל בה חלק. לאורך שנים סיפר לאישה ולילדים כי הוא מתנדב ביחידה חשאית בשירות ביטחון המדינה. גם כל החברים ובני המשפחה ידעו שהוא משרת ביחידה סודית. העובדה שהבעל עבד בשירות ביטחון המדינה, רק העצימה את רמת האמון של האישה בו, ובמובן מסוים את ההערצה העיוורת שלה כלפיו. זה הקל עליה לתת לעצמה הצדקות בנוגע לוויתורים רכושיים שביצעה בהסכם.
רק לאחר שנחתם ההסכם ובני הזוג התגרשו סופית, הסתבר לאישה כי הפעילות החשאית לא היתה ולא נבראה, ושימשה כסות לחיים כפולים שניהל בעלה. את הילדים הנוספים שנולדו לו ממסגרת זו הוא דאג לא לרשום תחת שמו במשרד הפנים. אחד הילדים אפילו נולד במהלך הליך גישור, שניהל עם אשתו בעודו מסתיר את כל זאת ממנה.
לאחר שהאישה עברה טיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם הגילוי הטראומטי, שמציאות חייה הסתברה כמעשה הונאה והטעיה, היא פתחה בהליך משפטי לביטול הסכם הגירושין, שנכתב כולו על בסיס התרמית. במסגרת ההליך טענה האישה, בין היתר, כי היא לא היתה מנהלת איתו הליך גישור אילו ידעה את האמת, אלא היתה מנהלת הליך משפטי, שבמסגרתו שופט או שופטת היו מסייעים לה לחשוף את כל המידע הדרוש לה כדי לתבוע את הזכויות שהגיעו לה מנישואים אלה.
התביעה התנהלה בבית משפט לענייני משפחה במשך מספר שנים, במהלכן נשמעו עשרות עדים אשר העידו על מעשה המרמה של הבעל. חברים משותפים של בני הזוג העידו על סיפורי הגבורה הביטחוניים לכאורה ששמעו מהבעל. הם העידו אפילו על כך שהם נהגו להתקשר להתייעץ איתו, בתקופות של חשש מפיגועים למשל, ולשאול האם בטוח לשלוח את ילדיהם להסתובב בקניון.
בית המשפט לענייני משפחה האמין לאישה. בפסק הדין קיבל בית המשפט את כל טענותיה וקבע כי הבעל יצר פסיפס קיצוני של שקרים. כתוצאה מכך, ובהבינו כי מערכת היחסים הרגשית והמשפחתית שהובילה לחתימה על ההסכם היתה בדיה, ביטל בית המשפט לענייני משפחה את הסכם הגירושין. משמעות הדבר היא כי האישה יכלה לתבוע את המגיע לה מכוח החוק, שברירת המחדל שלו היא חלוקת נכסים שוויונית, ולא להיות כבולה להסכם שבו ויתרה על זכותה למחצית מהרכוש המשותף.
הבעל ערער לבית המשפט המחוזי, ומכאן החל מסע, שבמסגרתו מצאה עצמה האישה עוברת תהליך של האשמה ופקפוק גם מצד מערכת המשפט. לאחר שהתהפך פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, והסכם הגירושין הראשוני הושב על כנו, בית המשפט העליון אפילו לא איפשר לאישה לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מתוך תפיסה כי נחתם בין הצדדים הסכם שיש לקיים.
זה נכון שלרוב כדאי להגיע להסכם. אבל חשוב לזכור כי שני הצדדים להסכם צריכים להיות בעלי מידע שווה ומלא. ניהול הליך גישור כאשר צד אחד מסתיר מידע מן הצד האחר, עלול ליצור הסכם מעוות. בית המשפט המחוזי לא ביטל את הממצאים העובדתיים ואף חזר על העובדה שהבעל הציג מצגים כוזבים כלפי האישה במשך כל חיי הנישואין שלהם, אלא שעל אף האמפתיה שהביע כלפי התרמית שחוותה האישה, הוא בחר שלא להצמיד לה משמעות משפטית של ביטול ההסכם.
המקרה הזה מדגים את הפער בין האמת העובדתית המורכבת הכוללת רגשות, תחושות, אהבה ושבר של אמון בין אנשים קרובים, לבין האמת המשפטית השואפת להיות יבשה, כוללנית ולעיתים קרה. דיני החוזים שחלים על עסקאות בין זרים בעולם המסחר לא יכולים לדבר באותה שפה של דיני החוזים המשפחתיים. המחוקק הכיר בצורך לחוקק חוק מיוחד לחוזים אחידים, לחוזי ביטוח ולחוזי מכר דירות, אבל דווקא למרקם היחסים העדין והמיוחד בין בני משפחה, התא הבסיסי המרכיב את החברה, המחוקק לא מצא שפה מיוחדת.
כבר היה שופט של בית המשפט העליון שאמר כי משפט ומשפחה אינם בגדר ידידים קרובים זה לזה, משום שהמשפט אינו מעונין להיכנס לעובי הקורה של מנעד הפרטים הדורש הכרעה בעניינים משפחתיים. בית המשפט המחוזי בחן את התנהגות הצדדים, כולל את בחירתה של האישה לחתום על הסכם הגירושין, במשקפיים של דיני חוזים רגילים. הרטוריקה בה דיבר בית המשפט המחוזי היתה רטוריקה חוזית ולא משפחתית.
הטיפול בתיק זה נתן לי כמה שיעורים לחיים.
הראשון הוא שמערכת המשפט תעדיף תמיד להגן על הסכמים. ניתן להבין את בית המשפט שדואג להגשמת העיקרון שחוזים יש לקיים, אבל האם בכל מחיר? מקרה זה הביא אותי להמליץ לאנשים לוודא אינסוף פעמים לפני שהם מחליטים לחתום על הסכם, שכן בעתיד, המערכת תקדש את ההסכם שנחתם ותעשה הכל כדי למנוע את ביטולו.
השיעור השני נוגע להבדל בין התחום של דיני משפחה לתחומים משפטיים אחרים. כשבית המשפט לענייני משפחה הוקם, זה נעשה מתוך הבנה שכאשר מדובר בסכסוכים משפחתיים יש צורך בסוג אחר של שפיטה, במשפט של דאגה, ולא רק מאבק לעומתי בין שני צדדים שהאחד צודק והשני טועה.
אולם, לא די בהקמה של בית משפט מיוחד לענייני משפחה, אלא יש צורך לכתוב עבור מערכת זו ספר חוקים משל עצמו, קודקס של דיני משפחה, כפי שקיים במדינות רבות בעולם. צדדים לעסקה במקרקעין אינם בעלי שיקולים דומים לבני זוג שחלקו יחד עשרות שנות נישואין ומסע הורות וחותמים כעת על הסכם גירושין. נראה שהגיע הזמן לגבש גם דין מהותי מיוחד הנוגע לחוזים משפחתיים, המבטא את אותם יחסי אמון מיוחדים שמאפיינים את היחסים הפנים־משפחתיים ואת העובדה שקולם של בני זוג מתגרשים, הוא קול שונה.
המשפט גם הכיר בכך שהסכמים שנחתמים בין בני זוג אינם זהים להסכמים רגילים. הצדדים להסכמים אלה אינם בהכרח אנשים המונעים מטעמים רציונליים שבחנו את כל תנאי ההסכם באופן שקול, אלא בני זוג שמופעלים על ידי רגשות כמו אהבה, תלות ואמון. מסיבה זו, כדי שהסכם ממון יהיה בר-תוקף, לא מספיק שבני הזוג יחתמו עליו, אלא עליהם להתייצב בבית המשפט על מנת לאשר אותו. להליך זה קוראים "מעמד אישור הסכם". בני הזוג מתייצבים בפני שופט, שמוודא שהם חתמו על ההסכם מרצונם החופשי ולאחר שהבינו את הכתוב בו. מעמד זה מחזק עוד יותר את העמידות של הסכמים אלה ומונע את פתיחתם המחודשת משום שהשופט לכאורה בודק שהזוג אכן מבין את ההסכם וחתם עליו מרצון חופשי.
נדמה כי כפי שהמשפט הפנים את הצורך המיוחד לאשר הסכמים פנים-משפחתיים משום הרכיב הבלתי רציונלי שמוביל לעיתים לחתימה על הסכמים מסוג זה, יש צורך לפתח דין משפחתי מיוחד וגמיש אשר יקל על האפשרות לעיין מחדש או לבטל הסכמים שכאלה, וודאי שעה שהוכח כי הם נחתמו על רקע של תרמית או חוסר הוגנות קיצונית, כזו הנפרשת על פני 20 שנה, למשל.
הפרטים בכתבה זו שונו כדי לשמור על פרטיותם של הלקוחות
יהודית מייזלס | במשפחות הכי טובות
יהודית מייזלס היא עורכת דין ומגשרת, בעלת משרד המתמחה בדיני משפחה וירושה. מרצה בבית הספר למשפטים של המסלול האקדמי המכללה למנהל ומפרסמת מאמרים אקדמיים בכתבי עת בנושאים שונים בדיני משפחה. עו"ד מייזלס כיהנה בשורה של תפקידים ציבוריים ואקדמיים בתחומי התמחותה.
