אחד השינויים המשמעותיים בעשור האחרון הוא אובדן הפרטיות, לפחות בכל הקשור לטכנולוגיה. כל צעד ושעל שלנו מתועד באופן כזה או אחר באיזושהי אפליקציה, התכתובות הפרטיות שלנו שוכנות על ענן כלשהו, התמונות שלנו על מכשירים שאפשר לפרוץ בקלות. וחרף ההתפרצות הטכנולוגית הזו לחיינו, רובנו סבורים שבועת הפרטיות מקיפה לכל הפחות את המשפחה – שסודות משפחתיים נשמרים בתוך המעגל המשפחתי, שבין בני זוג אמור לשרור אמון ועל כן שאפשר להפקיד אצלם סודות, תקוות ומאוויים כמוסים.
אבל מה קורה עם כל המידע הפרטי הזה כאשר מתעורר סדק בחיי הזוגיות והמשפחה? היום אנחנו עדים לכך שבסכסוכי גירושין, שבהם אנשים נותנים לרגשות קשים להשתלט לפעמים על הרציונל, בני זוג עלולים לחדור לתוך הפרטיות של האחר ולנסות לעשות שימוש בחומרים האלה. סל הראיות שבני זוג מביאים לדיונים משפטיים בסכסוכי גירושין הולך ומתרחב.
במקרה אחד, למשל, גבר השתמש בהיסטוריית הנסיעות של אשתו באפליקציית Get Taxi כדי להוכיח רומן שניהלה עם גבר אחר. בתיק אחר דחה בית הדין הרבני תביעת שלום בית שהגישה אישה וחייב אותה לקבל גט מבעלה על סמך העובדה שבדף הפייסבוק שלה היא הגדירה את עצמה כאישה גרושה (בעודה נשואה, לפחות מבחינה רשמית).
בתיק אחר, נאבק בית המשפט לענייני משפחה בתופעת הבילוש כאשר חייב אדם לשלם לבת זוגו לשעבר פיצוי כספי על כך שהתקין מצלמות בביתה, כולל בחדר השינה, כדי להתחקות אחר מעשיה, ואז ניסה לעשות שימוש בסרטונים שצילם כדי להפריך תלונה על אלימות שהיא הגישה נגדו. לטענתו, אם בית המשפט יצפה בסרט תהיה בידיו הוכחה ניצחת לכך שתלונת האישה היא תלונת סרק. במקרה הזה, בית המשפט העדיף את ערך הפרטיות, פסל את הראיה וסירב לצפות בסרט.
והיה גם תיק שבו הצליחה אישה להוכיח את בגידתו של בעלה בה על ידי השוואת דפי הפייסבוק שלו ושל האישה שעמה ניהל רומן. זו האחרונה החליפה הסטטוס ל–In a relationship והעלתה תמונות משותפות שלהם במרוץ האופניים של תל אביב במועד שהבעל טען שכלל עוד לא הכיר אותה. בתיק אחר ניסה אדם להוכיח שהוא ובת זוגו היו בסטטוס מחייב של ידועים בציבור באמצעות צירוף מיילים אישיים, שבת זוגו שלחה לחברותיה, ובהם תיארה את עומק הקשר שלה איתו. בתיק שעסק בחטיפת ילדים, צד אחד כל כך הרחיק לכת עד שהוא זייף דף פייסבוק של הצד השני כדי לנסות להוכיח את עמדתו.
בחודש שעבר, נתן השופט יהורם שקד מבית המשפט לענייני משפחה פסק דין שהיטיב להסביר את הצורך של בתי משפט במקרים האלה לאזן בין שני ערכים מתנגשים: גילוי האמת אל מול הזכות לפרטיות.
באותו מקרה ניהלו הוריו של איתמר (שם בדוי) תביעה כספית נגדו ונגד אשתו, יסמין (שם בדוי), על הלוואה שלטענתם נתנו לבני הזוג לצורך רכישת דירה זמן קצר לפני פרידת הצדדים. ההורים לא הצליחו להוכיח שבני הזוג התחייבו להחזיר להם את הכסף, ולאחר דחיית התביעה נחתם הסכם גירושין בין הצדדים שבמסגרתו קיבלה יסמין חלק מאותה דירה. לאחר מכן, איתמר פרץ למכשיר הסלולרי של יסמין, ללא הסכמתה, וגילה שם ראיה שיכולה להוכיח שאשתו שיקרה בהליך המשפטי.
בשיחה שמצא במכשיר, יסמין מודה בפני אחותה שלא התכוונה לקחת שקל מכספי הוריו של איתמר, והתייחסה לכסף הזה כאל הלוואה ולא כאל מתנה. איתמר ביקש להציג את הראיה לבית המשפט כדי לבטל את חלקה של יסמין בדירה. בית המשפט הגדיר את הסוגיה ככזו המעמתת שתי זכויות: הזכות של איתמר לפעול לגילוי האמת באמצעות אותה ראיה, אל מול הזכות של יסמין שפרטיותה לא תופר.
הזכות לפרטיות היא זכות שקיבלה מעמד חוקי בחוק הגנת הפרטיות, שנחקק בשנות השמונים, אך קיבלה מעמד חזק יותר, מעמד חוקתי, בשנת 1992 כאשר נחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. המשפט אומנם מבוסס על האמת, אבל חשיפת האמת אינה מטרה מוחלטת, וייתכנו מקרים שבהם מטרה זו תיסוג מפני ערכים אחרים.
במקרה של יסמין ואיתמר, בית המשפט הכריע שמדובר בהפרת הזכות לפרטיות של יסמין מאחר שסלולרי הוא מעין כספת ניידת המכילה תמונות אישיות, התכתבויות פרטיות ומידע המצוי בתוך המתחם הפרטי ביותר של האדם. אגב, בית המשפט קבע שגם אדם שאיננו נועל את המכשיר הסלולרי שלו באמצעות סיסמה מוגן בפרטיות זו.
בפסק דין אחר, של בית המשפט העליון משנת 2014, אסר בית המשפט על אישה להוציא לאור ספר שעסק באינטימיות הזוגית שלה עם בעלה. האישה זעקה לזכותה לחופש ביטוי, אך בית המשפט העליון העדיף את זכותו של בעלה לפרטיות. הוא הגן על הזכות להשאיר בין כתלי הבית את הסודות שחושפים בני זוג האחד עם השני ונתן צו מניעה לפרסום הספר: "משטר משפטי שאיננו מונע זאת, איננו מגן על החוזה הבלתי כתוב של הנישואין. מערכת יחסי החיסיון בין פרטים שונים בחברה מוסדרת בחקיקה. האם ניתן להעלות על הדעת כי המשפט, אשר מסדיר יחסים בין עו"ד ללקוח; בין רופא לחולה; בין פסיכולוג למטופל; בין בנק ללקוח, לא יפרוש חסותו ויגן על מערכת היחסים הרגישה ביותר בחיי האדם – בין איש לאשתו, בין בני זוג?!"
דווקא בעשור הכל כך לא פרטי שבו אנו חיים, בתי משפט צריכים לשמש כשומרי סף שמונעים דליפת סודות משפחתיים מחוץ למפתן הבית. בשעת משבר, לפעמים אחד מבני הזוג שוכח את החוזה המשפחתי, הלא כתוב, שבני זוג חתומים עליו, גם אם באופן לא מודע. זהו חוזה שמושתת על אהבה, אמון והגינות. סודות פרטיים שאנשים חולקים זה עם זה במהלך חייהם המשותפים אינם צריכים למצוא את דרכם לכתבי טענות שמוגשים מאוחר יותר לבתי משפט.
יש לקוות שבעשור הבא לא יהיה צורך בבתי משפט כשומרי סף של הגנת הפרטיות, וגם אם הטכנולוגיה תאפשר עוד ועוד חדירה לפרטיותנו, בני זוג מסוכסכים יעדיפו לשמור על הזיכרון הטוב של האינטימיות המשפחתית, ולא יעשו שימוש במידע פרטי של האחר, כי יש בצידה מחיר כבד מדי.
