נישואים הם חוזה בלתי כתוב בין שני אנשים שחותמים יחד על הסכם שיקשור את חייהם אלה באלה. אבל האם אחרי שנים יחד ניתן להגיש תביעה משפטית אם אחד מבני הזוג לא גילה פרט מסוים על עצמו בתחילת הקשר?
אם חתמת, למשל, על חוזה לרכישת דירת ארבעה חדרים אך את מגלה שיש בה רק שלושה, ברור לגמרי שאת רשאית להגיש תביעת פיצויים בגין עילת הטעיה. אבל מה קורה אם בעלך לא גילה לך שהיתה לו התנסות עם גבר לפני שהתחתן איתך? ומה אם רק פינטז על כך? האם הפר בכך את חובת הגילוי? האם זה נושא שפיט בכלל? סיפור אמיתי, שהוכרע לפני מספר חודשים על ידי בית המשפט העליון בישראל, בחן בדיוק את השאלות האלה.
בני זוג היו נשואים במשך 12 שנה ונולדו להם שלוש בנות. לאחר שפרץ ביניהם משבר במסגרת סכסוך הגירושים, הגישו אשתו וחמותו של הגבר תביעה נזיקית נגדו למתן פיצוי כספי בגין נזקים נפשיים וכלכליים שנגרמו לאישה, בסכום של חמישה מיליון שקלים. לטענתן, הוא היה הומוסקסואל שחי "חיים כפולים", בעוד שהציג את עצמו כדתי והטרוסקסואל, אך למעשה פעל מאחורי גבה וניהל אורח חיים חילוני עם גברים נוספים.
הגבר הכחיש את הטענות, אך ביקש לדחות את התביעה על הסף בטענה שגילוי נטייה מינית אינו נושא שפיט. בתשובה, הפנתה האישה לסעיף ההטעיה בחוק החוזים הקובע כי מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה – רשאי לבטל את החוזה, וטענה שמכיוון שנטייה הומוסקסואלית היא עובדה קריטית ומהותית לסיכוי הצלחת הנישואים, הרי שהסתרה שלה היא הונאה והטעיה. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את טענת הגבר ומחק את התביעה על הסף, אולם בית המשפט המחוזי ביטל את מחיקת התביעה והגבר הגיש ערעור לבית המשפט העליון.
אל הדיון בעליון ביקשו להצטרף נציגים של האגודה לשמירה על זכויות הפרט במעמד של "ידיד בית המשפט", במטרה לסייע לו. באגודה טענו כי מפסק דין המחוזי עולה כי קיימת חובת גילוי משפטית לנטייה מינית, באופן אשר מייצר אפליה כלפי קהילת הלהט"ב. עוד טענו באגודה, כי אין להתייחס לפרקטיקות מיניות עם בן אותו המין כ"זהות" מובחנת ובינארית, משום שנטייה מינית היא פעמים רבות עניין של ספקטרום רחב של זהויות. כך, אדם יכול להימשך ליותר ממין אחד.
ומה לגבי פנטזיות?
השאלה שבה התמקד העליון היא האם ראוי בכלל לאפשר בדיקת עובדות במקרה ספציפי, שכן התיק עורר שאלות כלליות שעל הגבול בין הפרטי לזוגי: מעבר לשאלת המוסר, מה מוכרח אדם לגלות לפני הנישואים מבחינה משפטית? האם קיימת חובת גילוי של החוויות המיניות שהיו לך לפני הנישואים? ומה לגבי פנטזיות בלתי ממומשות? האם חלה חובת גילוי גם על אלה? האם אי-שיתוף במידע כזה פותחת אפשרות לתביעה משפטית? במילים אחרות, בית המשפט שאל: היכן עובר הגבול בין פרטיותו של אדם למחשבות והתנסויות – לבין הזכות של בן הזוג האחר לדעת על כל אלו, ומה תפקידו של המשפט במרחב זה?
עקבתי בדריכות אחרי המשפט הזה, ותהיתי – אם בית המשפט יאפשר גבר להיחקר על דוכן העדים לגבי התנהלותו המינית, האם לא נמצא את עצמנו בעולם שבו אישה צריכה לעלות על דוכן העדים ולספר עם כמה בני זוג קיימה יחסי מין לפני הנישואים?
מאחר שמדובר בתקדים, העליון בחן שאלות משפטיות דומות שעסקו בשאלת פיצוי כספי על התנהגויות מוסריות או אישיות שיש בהן לסכל את הנישואים – אלה הקרבים או אלה שכבר קיימים. לעיניה של הנשיאה חיות היה פסק דין משנת 2004 שבו פסק בית המשפט פיצוי לאישה על הפרת הבטחת נישואים מצד גבר ששכנע אותה להתגרש מבעלה, והפר את הבטחתו. מצד שני, במקרה שהגיע לבית המשפט העליון בשנת 2013, נקבע שלא ניתן לתבוע פיצויים מבן זוג עקב בגידה. אותו פסק דין עסק בשני חברים שנישאו לשתי אחיות, ובכך הפכו לגיסים. לשני הזוגות נולדו ילדים, שתי המשפחות נהגו לבלות ביחד, ולימים התפתח רומן בין אחד מהם לאשתו של החבר שלו. הבעל הנבגד הגיש תביעה נגד גיסו בטענה שבעקבות הרומן שקע בדיכאון חמור שגרם לו לנכות נפשית. אז קבע העליון כי יש נושאים בתחום הרגש שאינם שפיטים.
על מנת להכריע בשאלה האם יש לדון בנטייה המינית של הגבר, קבע העליון שלוש קטגוריות: כלכלית, "תחושתית" ומהותית. על פי חלוקה זו, בית המשפט יתערב כאשר אחד מבני הזוג אינו מגלה מידע מהותי בעניינים כלכליים, למשל במקרים בהם אחד מהצדדים מסתיר השקעות בחו"ל. לעומת זאת, תישלל התערבות כאשר אי-הגילוי נוגע בהקשרים רגשיים הכוללים התנסויות אינטימיות, הגדרה עצמית, דעות ואמונות של אחד מהצדדים. בקטגוריה השלישית, שמרכיבה עניינים מהותיים כמו אי-גילוי מצב רפואי או השתייכות לדת אחרת, יצטרך בית המשפט לבחון אם להתערב או לא, על פי שיקול דעתו.
פגיעה אנושה בפרטיות
במקרה הזה, קבע העליון כי ההגדרה נופלת על הקטגוריה השנייה והחליט כי אין לאדם חובה משפטית לגלות טרם הנישואים את נטיותיו או העדפותיו המיניות לבן הזוג. שלושת השופטים דחו את התביעה על הסף ולא אפשרו לאישה להביא ראיות. לפני בית המשפט, סוג החקירות שיידרשו במקרה בו הוא יאפשר מתן פיצויים כמו שאלות על נטייתו, עברו המיני, תשוקותיו ועל הרגע הו "ידע" או "חשב" על כך לראשונה – כל אלה יפגעו באופן אנוש בפרטיותו ובאוטונומיה האישית שלו.
ומה הדין במקומות אחרים בעולם? ממש לאחרונה נידון בספרד מקרה דומה, בו בית המשפט הגבוה הפך את החלטת בית המשפט וביטל פסיקת פיצויים לאישה שהגישה תביעה נגד בעלה שהסתיר לדבריה את נטיותיו המיניות במשך שלוש שנות נישואיהם. "אף אדם אינו צריך להיות מחויב להצהיר על נטיותיו המיניות בבית המשפט", קבע העליון. בארה"ב, במרבית המדינות אין חובה משפטית לגלות את ההיסטוריה המינית לפני הנישואים, אך מצד שני קיימת חובה לגלות חוסר יכולת פיזית כמו ללדת ילדים. בגרמניה, לעומת זאת, נטייה מינית נחשבת פרט מהותי שיש בו חשיבות לצורך קבלת החלטה אם להינשא לאדם, ולכן קיימת חובה משפטית שלא להסתיר מבן הזוג נטייה זו.
ובישראל, אמנם העליון פסק נגד תביעת האישה, אך נדמה שפסק הדין צמצם את עצמו מאוד לשאלת חובת הגילוי שעוסקת בנטייה מינית בלבד. מה יקרה כאשר יבוא לפניו מקרה של הסתרת גילוי בנושא פריון למשל?
פסק הדין עורר פולמוס בסביבה המשפטית, והופתעתי מתגובותיהם של חבריי. ניכר היה כי כל מי שקרא אותו הגיב ממקום רגשי – יותר מאשר שכלתני. כל אחד שאל את עצמו איך היה מרגיש אילו היה בצד הנפגע, אך אני חושבת שלכל אחד יש חלומות, רצונות, פנטזיות ודמיונות – וכל אלה מוכרחים להישאר רק שלו. וכמו שג'ורג' אורוול כתב בספרו 1984: "דבר מעולם לא היה שייך לך, מלבד כמה סנטימטרים בתוך הגולגולת שלך".
