לפני כמה שנים מוניתי על ידי בי המשפט לענייני משפחה כאפוטרופא לדין של טליה (שם בדוי), אישה בשנות השלושים לחייה, בעלת מוגבלות שכלית התפתחותית, נשואה ובזוגיות עם איתמר (שם בדוי), בעל מוגבלות שכלית גם הוא. בני הזוג חיו יחד בצמידות להוריה של טליה.
המינוי שלי נדרש לאחר שההורים של טליה, המשמשים אפוטרופוסים עליה, ביקשו מבית המשפט אישור לביצוע חסימת חצוצרות בגופה על מנת למנוע את האפשרות שהיא תיכנס להריון. זאת משום החשש שטליה לא תוכל לגדל ילדים, והם ייפלו לנטל על כתפיה של אמה או של שירותי הרווחה. טליה לא היתה מודעת לכך שהוריה הגישו בקשה זו.
כאשר בפני בית המשפט ניצב צד הזקוק להגנה (קטין, אדם בעל מוגבלות או פסול דין), מחובתו של השופט להגן עליו. הגנה זו נדרשת לפעמים גם מפני האנשים הקרובים לו ביותר, אלה שאחראים עליו. כאשר בית המשפט חושש מפני ניגוד אינטרסים בין אותו אדם לבין מי שמטפל בו, הוא רשאי למנות עורך דין ניטרלי וזה ישמש לו אפוטרופוס לצורך הדיון המשפטי, יבחן את טובתו ויטען בשמו את טענותיו.
התייחסתי למינוי שלי כזכות גדולה, אך גם כזו המטילה עליי אחריות כבדה. זה היה תפקיד שונה מזה שאני ממלאת כשאני מייצגת צד ששכר את שירותיי בתיק "רגיל". התפקיד שהוטל עליי עורר שאלות כבדות משקל בסוגיות מורכבות, סבוכות ורגישות, הנוגעות לרבדים עמוקים בתחומי האתיקה, המוסר, הפילוסופיה והמשפט. המינוי עורר גם שאלות הנוגעות לכבוד האדם, העקרונות הראויים לגבי נקיטת הליכים רפואיים באנשים עם מוגבלויות, היחס בין טובתם לבין רצונם, הזכות לשלמות הגוף, ואף שאלות הנוגעות לזכות להורות.
הייתי צריכה לאזן בין טובתה של טליה כפי שאני תפסתי אותה, לבין הרצון שהיא הביעה בפניי להפוך לאם. הייתי צריכה לשקלל בין הזכויות והאינטרסים השונים, גם של האנשים הקיימים, כמו טליה והוריה, וגם לגבי ילדים עתידיים אפשריים שעשויים להיוולד לטליה אלמלא יינקט ההליך של קשירת חצוצרות.
החוק מגדיר את תפקידיו של האפוטרופוס ככוללים גם את הצורך לשמוע את דעתו של האדם הזקוק להגנה ולהתייעץ עמו, אם הוא מסוגל להבין, ולשמוע את דעתו בעניין. לצורך כך טילפנתי להוריה של טליה וקבעתי פגישה עם טליה.
באחד מפסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל הוגדרה הזכות להורות כזכות יסוד, כתמצית הווייתו של האדם, והתגלמות הגשמת עצמיותו. עם המחשבה הזו במוחי, נסעתי לפגוש את טליה.
לא ידעתי עליה הרבה לפני המפגש. ידעתי שהיא גרה לצד הוריה, בסביבה דתית, שהיא מתפקדת ברמה גבולית בשל פגיעה מוחית שארעה במהלך הלידה, שהיא איננה עובדת ושהיא הוגדרה כבעלת חוסר כשירות קבועה ברמה של 75%.
ראשונים פגשתי את הוריה של טליה, שגרים בבית סמוך למבנה שטליה ובעלה גרים בו. פגשתי בהורים חמים, אוהבים ומסורים עד אין קץ לבתם. למעשה, הם הקדישו את חייהם לטיפול בה. טליה ידעה על בואי, וככל שפגישתי עם הוריה התארכה מעבר למצופה, היא צלצלה שוב ושוב בטלפון כדי לשאול מתי כבר אגיע.
מיד אחרי שירדתי במדרגות ביתה, עוד בפתח הדירה, לפני שהצגתי את עצמי או שהוצע לי לשבת, אמרה לי טליה: "אני רוצה שתעזרי לי לעשות ילד". היא סיפרה לי שהיא לא מצליחה להרות וביקשה ממני שאסייע לה לאמץ ילד. היא חזרה ודיברה על הנושא במהלך הפגישה כולה. איתמר, לעומת זאת, הקשיב לה, אך הביע היסוס בכל הנוגע לאפשרות שהוא וטליה יצליחו לעמוד במשימה של גידול ילד.
שמתי לב שבביתם יש כלב וציפור. שאלתי על הטיפול בהם והם סיפרו בגאווה שהם מאכילים את הציפור ומוציאים את הכלבה מדי יום. אמה של טליה, לעומת זאת, סיפרה לי מאוחר יותר כי דווקא היא זו שמטפלת בהם.
בפגישה עם טליה ואיתמר, התרשמתי שטליה יודעת להביע את רצונותיה ותחושותיה באופן חופשי וברור, אף על פי שהיא סובלת מגמגום קל, ונוטה לעבור מנושא לנושא באופן אסוציאטיבי. מצד שני, מצאתי שהיה מתח ופער לפעמים בין הרצון שהשמיעה בפניי, לבין המציאות. דוגמה שהמחישה לי את הפער הזה היתה העובדה שבמהלך השיחה שבמהלכה סיפרה לי טליה על רצונה בילד ועל כך שהיא יודעת לטפל בילדים, חלפה חבורת ילדים מחוץ לביתה בעודם שרים, מה שהפריע לטליה לדבר. היא החלה לצעוק בחוסר סבלנות אל עבר הילדים והתרגזה על כך שהם מפריעים לה לדבר.
לפני שישבתי לכתוב את חוות דעתי, פגשתי, בנוסף לפגישה עם טליה ועם הוריה, גם את הרופא של טליה. קראתי דוחות ואבחונים פסיכולוגיים בנוגע לטליה, קראתי מחקרים ומאמרים בנושא, גם על הפרוצדורה הרפואית שביקשו הוריה לנקוט, התייעצתי עם גורמים מקצועיים כולל פסיכולוג, רופאת נשים ונציגה של ארגון "בזכות", עיינתי בפסקי דין, וצפיתי בסרט העוסק בטליה שהוכן על ידי אחותה הצעירה כדי לנסות ולהכיר צד נוסף בטליה.
בפסיקה קיים קונצנזוס כי לכל אדם הזכות להקים משפחה ולהוליד ילדים, וכי ההחלטה האם להיות הורה, על כל הכרוך בה, מסורה לפרט. המדינה אינה רשאית להתערב בה אלא משיקולים כבדי משקל. לכן, מצד אחד, אנחנו לא רוצים לחיות במדינה שבה צריך לקבל רישיון הורות מהרשויות כתנאי להפיכתנו להורים, ומצד שני יש מצבים בהם אדם מבקש מהמדינה לסייע לו במימוש הורותו (כמו במקרה של אימוץ), ובהם אנחנו כן מבינים את הזכות של המדינה לקבוע כללים לגבי הדרישות המקדימות לעזרה אקטיבית זו מצידה.
האם ההגנה על זכותה של טליה להביא ילדים לעולם עולה בקנה אחד עם טובתה? ומה לגבי ההתנגשות בין זכותה של טליה לגופה וזכותה להרות וללדת, אל מול האפשרות הסבירה שטליה לא תוכל לשמש בפועל כהורה, באופן אשר יגבה ממנה צער רב בפרידה מן הילד שהרתה וילדה?
הייתי צריכה לשקול גם את הזכויות גם של דמויות אחרות, כמו אמה של טליה, שהרגישה שלא תוכל לשאת בנטל גידול ילד שעלול להיוולד, אם לא תבוצע הפרוצדורה. הייתי צריכה לחשוב גם על ילדים פוטנציאליים שעשויים להיוולד לטליה ולאיתמר, ומה יעלה בגורלם.
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות קובע את זכותו של אדם עם מוגבלות לקבל החלטות הנוגעות לחייו. החוק קובע שאי אפשר לבצע טיפול רפואי באדם, ללא הסכמתו. כאשר מדובר במתן טיפול לאדם הזקוק לאפוטרופוס, החוק דורש לבדוק האם הטיפול נחוץ לשם שמירה על שלומו הגופני או הנפשי של אותו אדם. הזכות החוקתית לשלמות הגוף וזכות האדם על גופו כוללות את גם הזכות לקבל החלטות הנוגעות לגופו.
בראשית שנות התשעים, דן בית המשפט העליון בבקשה של הורים לילד אשר לוקה בשכלו לאשר את כריתת הכליה של אותו ילד כדי להשתיל אותה באביו, לצורך הצלת חיי האב. הילד לא הבין את הנושא ולא ניתן היה לקבל את תגובתו לטיפול המוצע. בית המשפט הדגיש את הזהירות הרבה שיש לנקוט בהחלטה שמשמעה פגיעה בשלמות גופו של האדם ללא הסכמתו של הנפגע, ודחה את הבקשה.
חסימת חצוצרות היא טכנולוגיה חדשה למניעת הריון המבוססת על החדרת סליל לכל אחד מפתחי תעלת החצוצרה, כדי למנוע הפריה של הביצית עם הזרע. הסיבים המצויים בסליל משרים צמיחה של רקמה בתוך הסליל ומחוצה לו, כאשר גדילת הרקמה חוסמת את החצוצרות באופן קבוע. ההליך איננו מסוכן, אינו כולל ניתוח או מבוצע בהרדמה כללית. אבל מדובר בפעולה בלתי הפיכה. לאחר החדרתו, הסליל הופך להיות חלק מהחצוצרה ולא ניתן להוציא אותו יותר.
אין ספק שביצוע פעולה כזאת מהווה פגיעה קשה ומשמעותית בזכותה של טליה להורות, בזכותה לשלמות הגוף ושזה מנוגד לרצונה של טליה עצמה. לכן, הייתי צריכה לשקול את מידת הנחיצות של הפעולה, כדי לתת את חוות דעתי לבית המשפט.
לאחר מחשבה רבה וממושכת, החלטתי להמליץ שלא לבצע בטליה את הליך קשירת החצוצרות. לא מצאתי כי ההליך דרוש לשם שמירה על שלומה הגופני של טליה, בהתאם לדרישות החוק. גם לא התרשמתי שהטיפול הוא מידתי לאור זכויות היסוד של טליה. שקלתי גם את האופי הבלתי הפיך של הפרוצדורה, את העובדה שהוא יעקר אותה באופן סופי ומוחלט, וזאת למקרה שטליה תהיה עם בן זוג אחר, או ישתנו נסיבות מסוימות לגביה. בית המשפט אישר את המלצתי ודחה את בקשת ההורים לבצע את ההליך של קשירת חצוצרותיה של טליה.
טליה נפגעה בשכלה ולא יכלה להבין דברים רבים בעולם הזה. היא לא יכלה להבין באופן מעמיק מצבים מסוימים, לא יכולה לנהל אורח חיים עצמאי של ממש, ולא יכולה ללמוד דברים רבים. אבל היא הרגישה כמיהה טבעית ובסיסית להפוך לאם.
לימים, הפכתי בעצמי לאם ודמותה של טליה לא עזבה אותי. תהיתי רבות אם קיבלתי את ההחלטה הנכונה לגביה ומה עלה בגורלה. פניה של טליה ילוו אותי זמן רב, ואני מקווה בכל ליבי שהיא יודעת שכל מה שכתבתי לבית המשפט נכתב עבורה ובשבילה.
הפרטים בטקסט שונו כדי לשמור על פרטיות הנוגעים בדבר
יהודית מייזלס | במשפחות הכי טובות
יהודית מייזלס היא עורכת דין ומגשרת, בעלת משרד המתמחה בדיני משפחה וירושה. מרצה בבית הספר למשפטים של המסלול האקדמי המכללה למנהל ומפרסמת מאמרים אקדמיים בכתבי עת בנושאים שונים בדיני משפחה. עו"ד מייזלס כיהנה בשורה של תפקידים ציבוריים ואקדמיים בתחומי התמחותה.
