בחופשה המשפחתית לגליל שיחקנו שוב ושוב את המשחק 21 שאלות, שבו שחקן אחד חושב על דמות והיתר צריכים לנחש מיהי. שאלה שתמיד חוזרת על עצמה במשחק שלנו היא – "האם הוא או היא במשפחה שלנו". הסתבר לי שבעיניהם של ילדיי בני השבע, דמויות רבות בחייהם מרגישים להם כבני משפחה גם אם אינם עונים על ההגדרה הקלאסית לכך. מטפלת מיתולוגית, בייביסיטרית אהודה, או גננת מן העבר – כולם זוכים במשחק הזה להיחשב כבני משפחה.
איתי ויסמין (שמות בדויים) ניסו להביא ילד לעולם במשך שנים רבות, אך ללא הצלחה. יסמין שמעה מחברה על האפשרות לשמש כמשפחת אומנה לילד מחוסר בית. הם פנו לשירותי הרווחה והציעו את עצמם כמשפחת אומנה עם אופק לאימוץ. זמן מה אחר כך הם קיבלו תינוק בן שלושה חודשים. אמו קראה לו דניאל (שם בדוי). היא היתה מכורה לסמים קשים וגם סחרה בהם. בדיקות דם ושתן שבוצעו לאחר הלידה העלו כי בגופו של דניאל היו שרידי סם מסוג קוקאין. מאחר שאמו הביולוגית של התינוק היתה מכורה לסמים ולא היתה מסוגלת לטפל בו, רשויות הרווחה לקחו מרשותה את התינוק בצו וכך הפכו איתי ויסמין למשפחת אומנה.
מהי בכלל משפחת אומנה? זו משפחה המקבלת לביתה ילד מתוך מטרה לתרום להתפתחותו מבלי לאמץ אותו בשלב הראשון. סידור האומנה נמשך עד לחזרתו של הילד להוריו הביולוגיים, או עד למסירתו לאימוץ למשפחת האומנה או למשפחה אחרת. הורים אומנים זכו בספרות לכינוי "הורים פסיכולוגים" ואמורים לשמש כאחר משמעותי בעבור הילדים, ולאפשר להם חוויה טובה ומתקנת של התקשרות.
משפחה שמבקשת להיות משפחת אומנה עוברת תהליך בחינה כדי לבדוק האם היא אכן מתאימה לכך. עליה למלא אחר מספר קריטריונים כמו מצב בריאותי תקין, הכנסה קבועה ויציבות כלכלית ועוד. כאשר ילד עובר לגור במשפחת אומנה, הוא ישן שם בכל ימות השבוע והופך לחלק אינטגרלי מהמשפחה. לפעמים הוא מתארח בבית המשפחה הביולוגית מדי זמן מה ולפעמים כלל אינו נפגש איתם, תלוי במצבם. משפחת אומנה אמורה להיות הסדר זמני ובמידה שהוריו הביולוגיים עוברים שיקום, הם יכולים לבקש בשלב מסוים את הילד בחזרה.
דניאל גדל אצל איתי ויסמין במשך למעלה משלוש שנים. במהלך הזמן הזה, הם גידלו אותו ונקשרו אליו, וגם התינוק שהפך לפעוט למד אצלם ללכת, לצחוק, לאכול ולדבר, והכיר את איתי ויסמין כהוריו היחידים בעולם. במשך כל השנים בהם גידלו איתי ויסמין את דניאל, אמו הביולוגית נעדרה מחייו כליל וגם מכל הליך משפטי שננקט בעניינו. היא לא השיבה או הגיבה לפניות של רשויות הרווחה אליה ולא הביעה עניין בקשר עם בנה. אפילו כשדניאל נזקק לניתוח עם הרדמה מלאה, פרוצדורה שמחייבת פנייה לאם הביולוגית לקבלת הסכמתה, התעלמה האם מהפניות של רשויות הרווחה אליה ובסופו של דבר הניתוח בוצע באמצעות צו בית משפט, שאישר את הניתוח ללא הסכמת האם.
המשפט והמשפחה אינם ידידים קרובים
כדבריו של אחד משופטי בית המשפט העליון "המשפט והמשפחה אינם ידידים קרובים". במילים אחרות: המשפחה היא לרוב מרחב אוטונומי, שבו הפרטים קובעים את הכללים. לצורך הבאת ילדים לעולם אין צורך ברישיון או היתר משפטי כלשהו ובמרבית המקרים אנשים מביאים ילדים לעולם ומגדלים אותם מבלי שרשויות המדינה מתערבות במרחב המשפחתי. אבל לכלל זה יש חריג במצבים בהם מתברר כי דרושה התערבות המדינה לשם הגנה על שלומו של אחד מבני המשפחה.
אחת הדוגמאות לכך הם במקרים של אלימות במשפחה, כאשר החוק למניעת אלימות במשפחה מאפשר למשפט להוציא צווי הרחקה כנגד בני זוג המפעילים כוח אחד על השני. דוגמה נוספת היא במישור של הגנה על ילדים. המשפט מכיר בזכותם של הורים לגדל את ילדם על פי ראות עיניהם, אולם במקרים קיצוניים שבהם ילדים עוברים התעללות או הזנחה, או נולדים להורים נרקומנים שאינם יכולים לגדל אותם – המשפט מתערב.
שלושה חוקים מטפלים במקרי קיצון אלה. חוק הנוער, שמאפשר להכריז על ילד כקטין נזקק, להוציא אותו באופן זמני מהוריו הביולוגיים ולהעביר אותו למשמורת של רשויות הרווחה עד שיאתרו עבורו בית חלופי. חוק האימוץ מנתק ילדים באופן סופי מהוריהם הביולוגיים על ידי הכרזתם כילדים ברי אימוץ בשל חוסר מסוגלותם ההורית של הוריהם הביולוגיים. וחוק האומנה, שמהווה מעין גשר עליו מתהליכים הילדים בטרם מוכרעת דרכם בעולם – מי לאימוץ ומי חזרה להוריו.
בניגוד לאימוץ, שם המשפחה המאמצת מחליפה את המשפחה הביולוגית והופכת להיות משפחתו היחידה של הילד (מספר הזהות שלו מוחלף וכל זהותו היא של המשפחה המאמצת), אומנה איננה מנתקת באופן סופי את הקשר המשפטי בין הילד להוריו, אלא מהווה פתרון טיפולי זמני.
במסגרת האומנה, ההורים הביולוגיים ממשיכים לשמש כאפוטרופוסים של ילדיהם גם לאחר שהוצאו מביתם. לכן, ההחלטות הנוגעות לחיי היומיום של הילד כגון ביצוע בדיקת דם, תספורת, או יציאה לטיול במסגרת בית הספר נתונות בידי משפחת האומנה, אך את ההחלטות המשמעותיות לגבי הילד כמו שימוש בתרופות פסיכיאטריות, או יציאה מהארץ, עדיין מקבלים הוריו הביולוגיים.
אבל ההגדרות הדיכוטומיות האלה טובות לספרי החוקים. בעוד שהמציאות כמובן הרבה יותר מורכבת ורגשית, ולפעמים הפתרון שנועד להיות זמני הופך למשפחה במלוא משמעותה של כזו.
זהו ביתו, הוא לא מכיר בית אחר
דניאל אינו זוכר את אמו. הוא ילד שחווה נטישה, זעזוע קשה מיד עם לידתו ושלושה מעברים בראשית חייו – מאימו הביולוגית לבית החולים לגמילה, שם שהה במשך חודש ימים, משם עבר למרכז קלט חירום בו שהה חודשיים נוספים, ולאחר מכן עבר אל ביתם של איתי ויסמין. בעדינות, במסירות ובאהבה גדולה עשו איתי ויסמין את כל הנדרש כדי לאחות את השברים ולבנות עבור דניאל עולם חדש בו יוכל לרכוש אמון, ביטחון, רגיעה ויציבות. זהו ביתו של דניאל והוא איננו מכיר בית או הורים אחרים.
יום אחד, שעה שדניאל חזר מהגן ושיחק עם יסמין במחבואים, התקשרה נציגה מהעמותה שמטפלת באומנה והודיעה ליסמין שאמו הביולוגית של דניאל צצה והגישה בקשה לבית המשפט. היא רוצה לקבל בחזרה את בנה. את המשך ההסבר הביורוקרטי של מה שקרה יסמין כבר לא הצליחה לשמוע מבעד לבכי בו פרצה. פנייתה של האם הביולוגית הוגשה מספר ימים לפני שהוועדה לתכנון, טיפול והערכה עמדה להכריז על דניאל כעל ילד בר אימוץ ולבחון את מסוגלותם של איתי ויסמין להפוך להוריו המאמצים.
המחזה "מעגל הגיר הקווקזי" של ברכט מעורר את הדילמה בין הורות ביולוגית להורות פסיכולוגית. במחזה מסופר על ילד קטן, שאמו העשירה נטשה אותו והוא גדל אצל משרתת שהצילה את חייו. לאחר מספר שנים, אמו של הילד מבקשת לקבלו חזרה רק כדי שתוכל לזכות באחוזתו של בעלה, שמת בינתיים במלחמה. המשרתת והאם נקראות להופיע בפני שופט שיפסוק למי שייך הילד.
השופט מצייר מעגל גיר ומעמיד את הילד במרכזו. הוא קורא לנשים לאחוז בילד ומכריז כי האשה שתצליח לאחוז חזק יותר ולמשוך את הילד אל מחוץ למעגל הגיר, היא זו שתזכה בו. אמו של הילד מושכת אותו בחוזקה. ואילו המשרתת, שגידלה את הילד כאם, אינה רוצה שהילד ייפגע ומרפה מידו. השופט פוסק כי הילד יימסר למשרתת החומלת.
ומה יקרה עם איתי ויסמין? חוק האימוץ והפסיקה קבעו הליך דו-שלבי. ראשית, שירותי הרווחה בוחנים אם יש להכריז על הילד כבר-אימוץ, ורק אז בחינת אימוצו של הילד בידי הורי האומנה, תוך הקפדה על הפרדה מוחלטת בין השניים. להליך הראשון, בו נבחנת שאלת היותו של הילד בר אימוץ, איתי ויסמין אינם צד כלל. מדובר בסיטואציה בלתי נתפשת כמעט, שבה הליך כה קריטי לחייו של ילד אותו הם מגדלים ואשר מכיר אותם כהוריו היחידים, אינו רואה בהם צד ואין באפשרותם להשתתף בדיונים בבית המשפט.
בהליך הראשון יבדוק בית המשפט אם לאמו של דניאל יש בכלל מסוגלות הורית לחזור ולגדל אותו. אם בית המשפט ימצא שאמו של דניאל איננה מסוגלת לעשות זאת, הוא יכריז על דניאל כקטין בר-אימוץ ויבחן את מידת התאמתם של איתי ויסמין להפוך למשפחתו המאמצת. במידה שאמו של דניאל תתמיד בהליך, הוא יהיה ארוך וממושך. מה יקרה בסופו של ההליך? מוקדם מכדי לדעת, אבל נדמה שיפים לעניין זה דבריו של שופט בית המשפט העליון, מישאל חשין, במקרה אחר: "קשים הם דיני ממונות. קשים מהם דיני נפשות. קשים מכולם דיני אימוץ ילדים, והם בקודש הקודשים של דיני נפשות"
כך ממשיך חשין: "התחת אלוהים הוא השופט שינתק קשר דם בין אם ואב לבין בן ובת, שייטול בת ובן מאם ומאב וייתנם בידי אם ואב שלא הרו אותם ולא ילדו אותם? הנה זו אם השולחת ידיה לפנים ומבקשת כי יושב בנה אליה. ומי הוא אשר לב לו ולא ייענה לה לאם? ואם לא יוכל להיענות לה, כיצד זה לא יסב פניו אל צדו… והלוואי והותר לו לשופט לומר איני יודע. אלא שמחוקק כפה עלינו הר כגיגית, אסר ידינו בנחושתיים וציווה עלינו: אמור אשר תאמר, אך אמור".
