מה בין דיני משפחה לדיני מיסים? לכאורה נראה כי מדובר בשני עולמות הפוכים זה מזה שאין ביניהם מפגש. האחד, רגשי, סוער, צבעוני, ועוסק באנשים ויחסים והאחר טכני ועוסק בנוסחאות ומספרים, אך המציאות מעט שונה.
דיני המס מתייחסים אל התא המשפחתי באופן שונה מאשר אל אדם בודד או קבוצת אנשים שאין ביניהם קשר משפחתי. כך למשל, הם מעניקים פטורים והנחות מס להעברות רכוש – נדל"ן וכספים – כאשר הם נעשים במסגרת נישואים. העברות כאלה במהלך סיום נישואים או פרידה, במקרים של ידועים בציבור, זוכות להתייחסות שונה מאשר עסקאות בין זרים, ורשות המיסים מוכנה לראות בעסקאות הנעשות עקב גירושים או בין יורשים עקב מוות, כבלתי מחייבות דיווח ופטורות ממיסוי.
עולם המס פוגש את דיני המשפחה גם בתכנוני מס עתידיים, כמו בהעברת עושר בן דורית, וגם סביב נאמנויות ומקלטי מס אקזוטיים, שם מוחבאים לעיתים רכוש וזכויות על ידי בני זוג, על אחת כמה לקראת מאבק גירושים. גם אם איש אינו מחביא דבר, דיני המס משפיעים על התא המשפחתי. לא פעם קרה שאנשים נפרדו על רקע מעבר של אחד מבני הזוג לגור במדינה אחרת כדי להפוך תושב חוץ לצרכי פטורים ממס ואז, לעיתים הפכה הפיקציה למציאות והגירושים לעובדה מוגמרת.
השוני בין העולמות המשפטיים מתחדד נוכח העובדה שדיני מיסים פועלים מהראש, בעוד סכסוכי משפחה – מהבטן. וכשהבטן גועשת – עולם המס מנצח. לעיתים המלחמות האמוציונאליות בין בני הזוג אינן מאפשרות להם להתאחד לשום מטרה משותפת, אפילו לא לחיסכון משותף במס. כך למשל, לזוג שבבעלותו מספר נכסי נדל"ן עדיף לבצע העברות רכוש ולהישאר, כל צד, עם נכס בבעלותו הייחודית, מאשר לבצע מכירה סיטונאית של הנכסים וחלוקת תמורתם באופן שווה ביניהם. גם במאבקים על ירושה, הסכם לחלוקת עזבון יביא לתוצאות מיסוי הרבה יותר טובות מאשר חלוקה עיוורת של העוגה לאחוזים בין היורשים, ויש עוד דוגמאות רבות, ושאלות בלתי פתורות שגם בתי המשפט טרם נתנו להם מענה.
התעלמות מהסכם הממון
אולי משום הרצון להרוויח, רשות המיסים נוטה לראות בתא המשפחתי כשיתופי גם אם מדובר בנישואים שניים, או נישואים שבהם בני הזוג בחרו לחיות בהסדר של הפרדה רכושית. בשל כך למשל, במסגרת סכסוך משפטי, אישר לאחרונה בית המשפט לענייני משפחה לאישה לעיין בכל דוחות המס, תיק מס ההכנסה ובכל הצהרות ההון שהגיש בעלה, למרות שהם חיו בהסדר של הפרדה רכושית. זאת לאור סעיף בפקודת מס ההכנסה הקובע כי אישה ואישה זכאים לגילוי כל פרט בדו"ח שהגיש בן זוגם לגבי התקופה שהיו נשואים וחיו ביחד. במילים אחרות: המידע שנמסר על ידי בן זוג לרשויות המס, הופך למידע משפחתי ובעת גירושים ניתן לעשות בו שימוש. לעיתים מידע כזה טוב יותר מכל חקירה של חוקרים פרטיים.
ברוב מדינות העולם, יש מס על עיזבון שיורש אדם. גם בישראל מתעורר השיח הזה, וזאת אחת הסיבות שבשנים האחרונות החלו ישראלים רבים לבצע העברה בין דורית של רכוש, באמצעות העברת נכסיהם לנאמנות. בעניין זה ניתנה לאחרונה פסיקה תקדימית הקובעת כי העברת נכס מקרקעין לנאמנות אינה חייבת במס. אולם, רשות המיסים כבר ערערה על כך לבית המשפט העליון והשאלה עודנה תלויה ועומדת.
ויש מקרים שמאתגרים את המפגש בין דיני המיסים הקניין והמשפחה. אדם שרוכש או מוכר דירת מגורים – מחויב במס. אם זו דירתו היחידה, הוא זכאי לפטור או הנחה. זאת משום שעל פי החוקים של מס רכישה ומס שבח, רואים את הרוכש ואת בן זוגו, למעט בן זוג שאינו גר איתו, כרוכש אחד. אבל מה אם לאחד משני בני הזוג יש דירה נוספת, השייכת לו, שרכש לפני הנישואים?
בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון לפני כחודשיים, הודגם כי לפעמים דיני המיסים ודיני המשפחה יכולים להתייחס לאותה דירה באופן שונה: דיני המיסים יראו בה משותפת ואילו דיני המשפחה – נפרדת. פסק הדין עוסק בשני זוגות שיש ביניהם דמיון. שני הזוגות ערכו ביניהם הסכמי ממון של הפרדה רכושית, זאת אומרת: הסכמים הקובעים כי למרות החיים המשותפים, רכושם נותר נפרד ואינו נחשב רכוש משותף. בשני המקרים, התגוררו בני הזוג יחד בדירה שרשומה רק על שם בן (או בת) הזוג ולא על שם שניהם.
אחד הדברים שמטרידים את רשות המיסים היא מניעת "תכנוני מס" פסולים. זו הסיבה שבמקרה זה רשות המיסים ניסתה להתעלם מהסכם הממון, וטענה שמדובר ביחידת מס אחת, מאחר שבני הזוג התגוררו יחד ללא כל התחשבנות כספית ביניהם. לכן, לא הסכימה הרשות לראות מכירה של דירה כמזכה בפטור, משום שלבן הזוג השני יש דירה על שמו ורשות המיסים רואה בה דירה משותפת, בניגוד להסכמה בין בני הזוג.
בשני המקרים, ועדת הערר קיבלה את הערעור של בני הזוג וקבעה כי קיימת הפרדה רכושית בין בני הזוג, ולכן אין לראות את שני בני הזוג כיחידה אחת לצורך תשלום המס. רשות המיסים הגישה ערעור לבית המשפט העליון על החלטת ועדת הערר. אציין כי זוג אחד היה זוג נשוי והשני ידועים בציבור – אך שלטונות המס החילו על שניהם אותו דין.
אחרי שורה של הליכים הגיע התיק לבית המשפט העליון שם נדונו כמה שאלות חשובות: האם דיני המשפחה (הסכם הממון) גוברים על דיני המיסוי (יחידת מס משותפת) או להפך? האם מה שקובע זה ההסכם או ההתנהגות בפועל? האם לצורכי המיסוי בני הזוג יכולים לשנות את ההסכם על ידי התנהגות, והאם מה שיחול בדיני המיסוי גם יחול ביחסים הפנימיים בין בני הזוג – כלומר שאם לצרכי המס הם שותפים אז אולי הם גם שותפים וההסכם הממון לא מחייב כפי שנחשב עד כה? שאלות חשובות אלה זכו להתייחסות שונה של כל שלושת השופטים שדנו בערעור:
השופט הנדל, למשל, רואה בני זוג כאיחוד של שניים. הוא מצטט את הפסוק מבראשית: "והיו לבשר אחד", כלומר שיעור המס יהיה כזה שחל על עסקה בדירת מגורים שאינה יחידה. השופטים גרוסקופף ואלרון חשבו אחרת והחילו למעשה את הסכם ההפרדה הרכושית גם על דיני המיסים, אלא במקרה חריג שבו ניתן להוכיח כי ההסכם הוא למראית עין או שונה בהתנהגות.
מתוך חשד זה כנראה, רשות המיסים מעדיפה להחיל על כולם מין שותפות כפויה ואיחוד משפחות רק כדי לגבות יותר מס. אחד החריגים היחידים שהיא מסכימה להכיר בהם היא שעה שבני זוג מתגוררים בנפרד. קשה להשתחרר מן המחשבה שאולי יש באמת זוגות שחיים את חיי המשפחה שלהם לפי שיקולי מס. למשל: עורכים הסכמי ממון פיקטיביים של הפרדה רכושית משיקולי מס, נשארים יחד משיקולי מס או מקפידים על מגורים נפרדים כדי להקטין את שיעורי המס.
המתח בין דיני המס לבין דיני המשפחה מעורר אפילו שאלה מגדרית. השופט גרוסקופף חשב שהאופן שבו רשות המיסים תופסת את בני הזוג כיחידה כלכלית אחת היא אנכרוניסטית ופוגעת בנשים, וכי הכלל לפיו תופסים את בני הזוג כיחידה כלכלית אחת מבחינת מיסוי – על אף שהניסוח שלו הוא לכאורה ניטרלי מבחינה מגדרית – הרי שהצירוף בינו לבין המציאות החברתית עלול להביא לפגיעה מגדרית ברורה. אבל כאמור דעת הרוב בחרה לקבל את טענת בני הזוג כי מדובר בדירות נפרדות, משום שכל היחידה המשפחתית האחת נסתר על ידי הסכם הממון.
ועדיין, חשוב לזכור: רשות המיסים דורשת לא רק חתימה על הסכם ממון של הפרדה אלא גם מבט על התנהגות בני הזוג בפועל. לכן, ככל שהתנהגות הצדדים ביחס לדירה, אפילו אם מופרדת בין בני הזוג בהסכם ממון, היא התנהגות שיתופית, כמו: השתתפות של אחד מבני הזוג בתשלום המשכנתא של דירת בן זוגו, חתימתו כערב על משכנתא זו, השכרת הדירה לצד שלישי ושימוש משפחתי בדמי השכירות, גובר הסיכוי שרשות המיסים תקבע כי מדובר בכל זאת ברכוש משותף לבני הזוג.
פסק הדין מדגיש שהדרך שבה כל אחת ואחד מאיתנו בוחר לחיות את חייו, משפיעה באופן ישיר על מצבה של הקופה הציבורית. הוא גם מסמן את המתח בין דיני המשפחה לדיני המס. המחלוקת המרכזית בין השופטים השונים היא בעצם בהבדל בין הסתכלות המשפט על כל המשפחות כדומות זו לזו, כיחידות כלכליות מאוחדות, לבין הזכות של כל משפחה לעצב את דמותה באופן מיוחד. במובן זה, אני מאמינה שפסק הדין מדגיש עד כמה חשוב לכל משפחה לכתוב הסכם, ולו כדי לבטא את כוונתה באופן מפורש, או אם תרצו: לספר את הסיפור האישי שלה.
