המשמעות המרכזית של חג הפסח היא היציאה מעבדות לחירות. קצת לפני חג הפסח בשנה שעברה, נכנסה אל משרדי אישה בשם נטלי (שם בדוי). נטלי היתה בת 42. זה זמן רב שמערכת היחסים בינה לבין בעלה לא היתה טובה. היא רצתה להתגרש ממנו וקיוותה להקים משפחה חדשה. בן זוגה, דמות ציבורית מוכרת, סירב לבקשתה להתגרש ונהג כלפיה באלימות נפשית ומילולית. אחרי שבאחד הריבים שלהם, הרים עליה כיסא, נטלי עזבה את דירת המגורים עם בנם היחיד. עדיין, ולמרות שהיה ברור שאין עתיד לנישואים הללו, הבעל סירב לתת לה גט.
בישראל, הנישואים היחידים שמוכרים הם נישואים דתיים. כשמדובר בזוג יהודים, התורה מחייבת שגירושים יתבצעו בהסכמה, כאשר הבעל נותן את הגט, האישה מקבלת את הגט, ושתי הפעולות צריכות להיעשות מתוך רצון חופשי. זאת בניגוד למדינות רבות בעולם המערבי, שבהן פועלות גם מערכות נישואים וגירושים אזרחיות, המאפשרות לבני זוג לפעול על פי אמונתם, וכאשר מתגלים ביניהם פערים שאינם ניתנים לגישור, להתגרש גם ללא הסכמת בן או בת הזוג. ביהדות, לעומת זאת, לא ניתן לחייב את בן או בת הזוג להתגרש.
הנזק מכך רב בעיקר לנשים, ועוד יותר מכך – עבור נשים דתיות. לא רק משום שמספר מסורבות הגט בקרב נשים גדול יותר, אלא בעיקר לנוכח אי-סימטריה מהותית – אם גבר הוא מסורב גט (לא ייאמן, אבל גם בשנת 2019), הוא יכול לקבל מן הרבנות היתר לשאת אישה שניה, אבל אישה לא יכולה לקבל היתר כזה. אם גבר יבחר לחיות עם אישה אחרת בלי להתגרש מאישתו, אין בכך משום בעיה במעמד הילדים שייוולדו לו, כל עוד זוגתו החדשה היא פנויה. אבל אם מדובר באישה "נשואה" שבוחרת ללדת ילד מגבר שאינו "בעלה" הרשמי, ילדיה ייחשבו לממזרים, כלומר מחוץ לנישואים, ויהיו פסולי חיתון. בנוסף, הזמן פועל לרעת נשים הממתינות לגט: ככל שהזמן עובר, מידת הפוריות שלהן הולכת ויורדת.
במארס 2017 ערך מכון גאוקרטוגרפיה סקר עבור מרכז רקמן, המרכז לקידום מעמד האשה הפועל במסגרת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, שבו הוצגו לנשים שאלות אודות התנסויותיהן במהלך גירושין. הסקר התבסס על מדגם של 500 נשים יהודיות מעל גיל 30 שעברו הליכי גירושין, ועלו ממנו הממצאים הבאים: כל אישה שלישית דיווחה שהייתה נתונה לאיומים של סרבנות גט, וכל אישה דתייה שנייה דיווחה כי נאלצה לוותר על זכויותיה בתמורה לגט.
במקרה שהגיע עד לבית המשפט העליון, ביקרו השופטים בחריפות את תופעת סרבנות הגט, ועיגנו את זכותה של אישה להגשים את עצמה, לבחור את גורלה ולכתוב את סיפור חייה. עד לאחרונה בתי המשפט ניסו להילחם בתופעה קשה זו של סרבנות גט בשני אופנים.
במישור הדתי: בשנת 1995 נחקק חוק בהשראת הדין העברי, שמסמיך את בתי הדין הרבניים להטיל מגבלות שונות על זכויותיו של אדם שלא קיים פסק דין של בית דין המורה לו לתת או לקבל גט. המגבלות יכולות להיות מניעת אחזקת חשבון בנק, עיכוב יציאה מהארץ, מניעת הנפקת דרכון, ואפילו לשלוח אותו למאסר.
במישור האזרחי: ההגבלות האלה הן לא תמיד אפקטיביות. לכן, לפני כעשור, החלו בתי המשפט האזרחיים לחייב סרבנים בפיצוי כספי. אין המדובר בכלי שנועד להפעיל לחץ על הסרבן להתגרש, אלא כדי לשפות את מסורבת הגט על הנזקים שנגרמו לה.
כך למשל, בסוף שנת 2014, ניתן פסק דין על ידי השופט מנחם הכהן מירושלים, במקרה של אישה חרדית שהיתה מסורבת גט במשך 12 שנים. הוא חייב את הבעל לשלם לאשתו 200 אלף שקל בגין כל שנה שבה אינו נותן לה גט. את המקור החקיקתי לפסיקה זו מצא בית המשפט בכך שבין בני זוג קיימת "חובת זהירות", מערכת יחסים מיוחדת המחייבת כל צד לנהוג באורח סביר כלפי הצד האחר. הבעל הפר חובה זו ולכן אחראי בעוולת רשלנות. השופט גם קבע שהבעל הפר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו בכך שלא כיבד את רצונה של אשתו לצאת מקשר זוגי ולנהל את חייה כפי שהיא רוצה. לגבי הנזק, קבע השופט כי במעשיו גזר הבעל על אשתו בדידות, כלא אותה באופן חברתי ופגע בכבודה ובחירותה.
תמונה מתוך דף הכתבה
בתי משפט פוסקים גם פיצויים נזיקיים כנגד נשים שמסרבות לקבל את הגט. כך, בפסק דין שניתן לפני מספר שנים על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, נקנסה אישה בסכום של 25 אלף שקל על כל שנה מהיום שחייבו אותה לקבל את הגט מבעלה והיא לא עשתה זאת.
המקרה של נטלי הגיע לפתרון רק לאחר שהיא פתחה בשרשרת פרסומים נגד בעלה ברשתות החברתיות. במקביל, אני הגשתי בשמה תביעה נזיקית שהפעילה עליו לחץ כבד. ובכל זאת, את הגט היא קיבלה בגיל 46, וכבר לא הספיקה להביא ילדים נוספים לעולם.
ממש לאחרונה, ב-7 באפריל, לראשונה הרשיע בית המשפט המחוזי סרבן גט במסגרת הליך פלילי שנפתח נגדו על 20 שנות סירוב גט. כל הפתרונות האלה הם פתרונות ראויים שהמשפט מייצר כדי לפתור את חוסר ההיגיון בכך שחברה חילונית ברובה נשלטת על ידי מערכת דינים דתית ומיושנת. רבים מהעומדים מתחת לחופה דתית אינם מודעים לכך שהם עשויים למצוא את עצמם מתגרשים תוך שהם כפופים למערכת דינים דתית, שלא רק שעקרונותיה לא מוכרים להם, אלא שהיא אינה תואמת את עולם הערכים הפרטי שלהם. נדמה איפוא כי הפתרון הטוב ביותר יהיה יצירת מסלול נישואים אזרחי, שיאפשר לאזרחי המדינה להינשא כרצונם, ובמידת הצורך לצאת מקשר הנישואין בקלות ובמהירות.
היכולת לבחור בין נישואים דתיים לבין מסלול של נישואים אזרחיים תהיה יציאתה האמיתית של החברה הישראלית לחירות.
