הסרט "סיפור נישואים" של נואה באומבך מגולל את עלילות מאבק הגירושין של צ'רלי וניקול, במאי ושחקנית, שהאהבה שלהם מתפוררת ומותירה שובל של אכזבה ומרירות. הם נאבקים על המשמורת של בנם הנרי, ועל השאלה אם הנרי יעבור לגור בלוס אנג'לס, שם אמו קיבלה הצעת עבודה, או שמא יישאר לגור עם אביו בניו יורק. אחת הסצנות החזקות בסרט היא זו שבה עובדת סוציאלית, שמונתה על ידי בית המשפט, מגיעה לביקור בית אצל צ'רלי והנרי, ובמשך שוט אחד ארוך, לוגמת באיטיות כוס מים וצופה במתיחות בצ'רלי ובבנו. "למה היא באה לצפות בנו אוכלים ארוחת ערב?" שואל הילד בן השמונה. האמת היא שזו שאלה טובה.
בישראל, כבר שנים רבות שבכל סכסוך משמורת, מזמין בית המשפט תסקיר משירותי הרווחה כדי לקבל המלצה לגבי הסדר המשמורת וחלוקת הזמנים הראויה באותה משפחה. במרבית המקרים, המלצת שירותי הרווחה תאומץ על ידי בית המשפט ותהפוך להחלטה שיפוטית מחייבת.
משמעות הדבר היא שבטרם נקבעים הימים בהם ישהו הילדים עם כל אחד מן ההורים, צריכה המשפחה שנמצאת במשבר להמתין שעובדת סוציאלית תיצור קשר עם המשפחה, תערוך ביקור בית ותצפה בכל אחד מן ההורים עם הילדים.
העומס על שירותי הרווחה וקיצוץ התקציבים ייצרו תורים ארוכים ומשפחות ממתינות חודשים ארוכים לתסקיר כזה. מאחר שרוב ההורים ממתינים בבית המשותף לתוצאות התסקיר, הפרקטיקה הזאת יצרה מצבים קשים שבהם בני זוג שלעיתים אינם מדברים אחד עם השני, וקיימת ביניהם מתיחות שמחלחלת אל הבית ואל הילדים, נותרים לגור תחת קורת גג אחת, רק משום שאף הורה אינו רוצה לצאת את הבית מבלי שנקבעה חלוקת זמנים ומבלי שהוא יודע מתי יראה את ילדיו.
זה קורה כמעט בכל סכסוך משמורת, על אף שהעוסקים בדיני משפחה יודעים שכבר שנים כל התסקירים דומה זה לזה, וממליצים כמעט בכל מקרה על משמורת משותפת וחלוקת זמנים כמעט שווה בין ההורים.
לאחרונה ניתנה החלטה על ידי בית משפט לענייני משפחה, אשר אושרה לפני מספר ימים על ידי בית המשפט המחוזי, שקוראת תיגר על פרקטיקה זו ואולי מתחילה מגמה חדשה להחזרת הכוח מן הפרופסיה הטיפולית חזרה אל אולם בית המשפט.
דובר בהורים לילד בן 6 אשר מנהלים סכסוך בעצימות גבוהה מזה מספר חודשים. נוכח ההשפעה ההרסנית של שהותם יחד באותו בית על בנם, החליט האב לעזוב את הבית ובכך לאפשר לבנו "אי של שקט". האם סירבה להתפנות בעצמה מן הדירה, ומנגד סירבה להגיע לכל הסדר בעניין חלוקת הזמנים בין ההורים. על כן, האב הגיש בקשה דחופה להסדרים זמניים בינו לבין הקטין, בעוד שהאם התנגדה וטענה כי יש להמתין לבחינת המומחים.
בית המשפט לענייני משפחה אומנם הזמין בתחילה תסקיר רווחה, אך משקיבל הודעה שהכנת תסקיר כזה תיארך כחצי שנה, החליט בית המשפט לחלק את זמנו של הילד בין שני הוריו באופן שוויוני על סמך ניסיון חייו, והתרשמותו כי מדובר בהורים נורמטיביים אשר חלקו את מלאכת גידול בנם.
בית המשפט שיבח את האב על כך שעשה את הדבר הנכון והפריד את המגורים כדי להשקיט את הלהבות ולהקטין את הנזק לילד. בהחלטתו נסמך השופט על שוויון מגדרי וקבע שהורות טובה אינה נחלתו של מגדר מסוים, לא של נשים ולא של גברים. מדובר איפוא בהחלטה מהפכנית אשר יש בה הגיון רב.
יתכן שאפשר לעשות אנלוגיה מחזקת החפות שבדין הפלילי הקובעת שאדם הוא בגדר זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו, ולייצר חזקת הורות טובה, לפיה נקודת המוצא היא ששני הוריו של ילד ראויים וטובים, אלא אם הוכח אחרת. שימוש בחזקה כזאת תפחית את ההישענות המוגזמת של המשפט על מומחים מתחום הנפש ועובדים סוציאליים, תקטין את החשיפה של ילדים לבדיקות של מומחים, וגם תאפשר לרשויות הרווחה לקצר את זמני ההמתנה משום שהם יעסקו רק בתיקים אשר באמת דורשים את התערבותם.
מגמה שכזו גם תעלה בקנה אחד עם עקרונות האמנה הבינלאומית לזכויות הילד משנת 1989, אשר לפיה יש להכיר בחשיבות שילד יהיה בקשר רציף עם שני הוריו לצורך גידולו והתפתחותו התקינה. רק עתה חגגו לאמנה הבינלאומית 20 שנים ברחבי העולם. נדמה כי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מהווה מתנה ראויה לחגיגה זו.
