פסק דין יוצא דופן ניתן בשבוע שעבר בבית משפט לענייני משפחה בתל אביב. השופטת, תמר סנונית פורר, ניתחה הסכם גירושין של בני זוג שנחתם לפני יותר מעשור ובו נקבע מהן זכויות האישה בעסק שהקים הבעל במהלך שנות הנישואין. השופטת הפעילה כלים יצירתיים כדי לחלץ את זכויות האישה באופן הגון והוגן, כשהיא מיישמת נקודת מבט רחבה הכוללת דיני משפחה, דיני חוזים ודיני חברות.
המקרה עסק בזוג שהתגרש ב–2007 אחרי 18 שנות נישואין. במהלך הנישואין הקים בן הזוג עסק בתחום הביוטכנולוגיה שהוא בעל השליטה שלו ועובד בו עד היום. לפי האישה זהו הנכס המרכזי והכמעט בלעדי שהם צברו — ותחילת דרכה של החברה היתה במטבח ביתם. בהסכם הגירושין נקבע כי 15% ממניות החברה ייפדו אחרי הנפקתה והסכום, לאחר לתשלום מס, יעבור לאישה. אם עד סוף 2009 החברה לא תונפק, תהיה לבן הזוג זכות לרכוש את המניות בהתאם להערכת שווי מוסכמת עליהם, ואם הוא לא יעשה זאת האישה תוכל למכור את המניות לצד שלישי. כל זמן שהמניות לא נפדו או נמכרו על ידי האישה הן ייחשבו לצורכי שליטה והצבעה כמניות הבעל.
למרות ניסיונות האישה לבטל את הסכם הגירושין — בתביעה שהגיעה עד בית המשפט העליון — הוא לא בוטל. במסגרת ההליכים בבית משפט מונה ב–2014 רואה חשבון יובל זילברשטיין לקביעת שווי החברה ביחס לארבעה מועדים החל ממועד הפרידה של בני הזוג עד סוף 2014. לפי חוות הדעת שלו, שניתנה ב-2015, נכון לסוף 2009 היה שווי האחזקה 39 מיליון שקל וחלקה של האישה 5.8 מיליון שקל ובסוף 2014 קפץ השווי ל–80 מיליון שקל וחלקה של האישה 12 מיליון שקל.
"כלואה" עם מניות מיעוט חסרות ערך
תמונה מתוך דף הכתבה
לאחר שבית המשפט העליון אישר את תוקפו של הסכם הגירושין, האישה הגישה לפני שלוש שנים תביעה להליכי ביצוע ואכיפה. היא ביקשה לממש את הזכות שלה במניות לפי השווי שקבע זילברשטיין — 12 מיליון שקל. השנים הרבות שחלפו מאז ההסכם שבהן שווי החברה עלה משמעותית, לצד העובדה שאי אפשר לקיים את ההסכם כלשונו, הביאו למחלוקות בין הצדדים. לטענת האישה היא "כלואה" עם מניות מיעוט חסרות ערך מעשי ובלי שקיבלה עד היום את זכויותיה בחברה. היא ציינה כי הנתבע הוא בעל השליטה בחברה, לה אין זכות לשכר והחברה לא מחלקת דיווידנדים. כתוצאה מכך, לאיש אין רצון בזכויות מיעוט בחברה שאינן מקנות לו דבר, והיא אינה יכולה באופן מעשי למכור את מניותיה לצד שלישי לפי האופציה המופיעה בהסכם. מנגד, הנתבע התנגד לחיובו לרכוש את מניותיה של התובעת ולשלם לה שווי כספי, וטען כי הדבר מנוגד להסכם. לדבריו, התובעת רשאית למכור את המניות לצד ג' בכפוף לזכות סירוב ראשונה שלו. הוא גם טען כי לאור העובדה ששווי המניות עלה מאז 2009, היא זכאית למכור חלק קטן בהרבה מהמניות (3.7%) המשקף שווי של 15% משוערך מאז 2009.
השופטת סנונית פורר חזרה על הפרשנות שנקבעה באחרונה בפסק דין ביבי כבישים. פסק דין זה אישר את הלכת אפרופים, וקבע כי יש לפרש חוזה לפי כוונת הצדדים הנלמדת מלשון החוזה ומנסיבות חיצוניות לו — אך במקרים שבהם לא ניתן לעשות זאת, על בית המשפט לפנות לתכלית האובייקטיבית של ההסכם המושפעת גם מעיקרון תום הלב, שיקולי היגיון, יעילות עסקית ושכל ישר. לכן, ציינה, הפרשנות מחייבת נקודת מבט רחבה, כוללת ומשולבת המתייחסת לדיני משפחה, דיני חוזים ודיני חברות. ראשית היא קבעה כי יש להגדיר את החברה כ"חברה משפחתית" שבשליטת הנתבע. מאחר שהנתבע הוא בעל המניות בפועל בחברה, בעל השליטה ונושא משרה — נוצרים יחסי אֵמוּנאוּת בין הצדדים, הדורשים ממנו איסור ניגוד עניינים וחובה של גילוי מלא.
לדברי השופטת, הנתבע לא עמד בחובות גילוי בסיסיות ומינימליות. "הסתכלות על חובות הגילוי בפריזמה מצומצמת של בעל מניות מול חברה על פי חוק החברות בלבד אינה מביאה בחשבון את רכיב השליטה של הנתבע בחברה זו, וכן את רכיב הסכם הגירושין וחובותיו של הנתבע על פיו. הסתכלות זו, כפי שמבקש הנתבע, מביאה לתוצאה שאינה מאפשרת לתובעת לממש את זכויותיה, ומאפשרת לנתבע להשיג יתרונות שאינם מאפשרים לממש את ההסכם בצורה הגונה, צודקת ונאמנה למה שקבעו הצדדים בהסכם".
לאורך פסק הדין השמיעה השופטת ביקורת כלפי האיש שלא פעל לפי החובות שנובעות מהאמון שניתן לו בהסכם והשתמש בכוחו בצורה חסרת תום לב ובחוסר גילוי מינימלי. הוא נהג בניגוד עניינים וביצע פעולות שמטרתן להחליש את כוח המיקוח של התובעת, הקטנת זכויותיה וחוסר אפשרותה לממש את זכויותיה. הוא העביר את כל המניות לחברת אחזקה ללא ידיעתה והסכמתה, לא חילק דיווידנדים ומשך משכורות גבוהות באופן חריג מהמקובל.
תמונה מתוך דף הכתבה
השופטת לא קיבלה את הטענה של הנתבע כי יש לדחות את התביעה ולאפשר לאישה למצוא בעצמה קונה למניות. "שני הצדדים יישארו במצב של אין מוצא ומי שייפגע מכך יותר היא התובעת, שזכויותיה לא מומשו עד היום. ניכר כי הנתבע לא רק אדיש לכך אלא ייתכן שמבחינתו, שעה שהמניות הינן בשליטתו בפועל, הוא משתמש בהן, הן מצטרפות למניות שקובעות כי הוא שולט בחברה, לא חולקו דיווידנדים בחברה, הוא מקבל שכר כנושא משרה ואינו משלם לתובעת את תמורתן של המניות — הוא מרוויח מתוצאה זו של אין מוצא".
השופטת לא קיבלה את טענת הנתבע שהשווי צריך להיקבע לפי סוף 2009. "אין אחיזה לשונית בהסכם לפרשנות המבוקשת ע"י הנתבע לכך שבחלוף הזמן, ועלייה או ירידה בשווי החברה, אחוזי המניות שלה משתנים", כתבה. עצם העובדה שהנתבע לא עשה דבר כדי לממש את זכויותיה של התובעת בחברה, הביא לכך שהיא נותרה שותפה בעליית הערך של החברה. עם זאת, השופטת לא קיבלה את טענת התובעת כי יש לחייב את הנתבע לשלם לה עבור המניות 12 מיליון שקל. זאת מכיוון שאף חלופה בהסכם לא קבעה זאת, אלא רק ניתנה לנתבע זכות ראשונים, אם ירצה, לרכוש את המניות.
"ימונה כונס נכסים"
מכיוון שהתקיימה הערכת שווי במסגרת הליכים משפטיים, נקבע כי יש לאמץ את הקביעות של רו"ח זילברשטיין בנוגע לשווי. הפתרון שהשופטת מצאה קבע כי יש לשמר את זכות הראשונים של הנתבע לקנות את המניות תמורת 12 מיליון שקל — ואם הוא לא יעשה זאת בתוך פרק זמן קצוב, ייכנס לתמונה כונס נכסים שהיא מינתה למכירת 15% משווי האחזקות עבור התובעת. השופטת ציינה כי אם כונס הנכסים לא יזכה לשיתוף פעולה משביע רצון, הוא יוכל לפנות בבקשות מתאימות לבית המשפט, ואז יישקלו צעדים נוספים שיבטיחו את שיתוף הפעולה וביצוע המכירה ההוגנת — ייתכן שאף בחיוב הנתבע לרכוש את מניותיה. לבסוף, היא חייבה את הנתבע בהוצאות של כ–60 אלף שקל.
עו"ד יהודית מייזלס שייצגה את התובעת ביחד עם עו"ד חופית בן־עזרא כהן ממשרדה, אומרת כי החידוש שהיא רואה בפסק הדין הוא כניסתו של מונח תאגידי אֵמּוּנָאי לחוזה מתחום דיני המשפחה. "בית המשפט מצא כי הנתבע הפר את חובות הגילוי המלא וחובת הנאמנות הנובעים מתוך מערכת יחסים מיוחדת זו. פרשנות בית המשפט להסכם הגירושין נתנה ביטוי ליחסים המיוחדים ששררו בעת עריכת ההסכם ולהתפתחות המאוחרת לו, באופן שהביא בחשבון כי יחסים בין בני משפחה בכלל, ובין בני זוג בפרט, אינם זהים ליחסים בין שני אנשי עסקים שעורכים הסכם ביניהם. בכך פסק הדין מהווה צעד נוסף בסלילת דיני החוזים המשפחתיים".
