הצרה הבאה של הלהט"ב בישראל: איך מתגרשים?

כשרוי קוריטשונר מספר שהוא גרוש, "ישר שואלים: 'היית נשוי? לאשה?' אני עונה: 'לא, לגבר'. ואז יש מבט מופתע".

בתעודת הזהות קוריטשונר, בן 36 מתל אביב, רשום בכלל כרווק. הוא אמנם התחתן ב–2009 עם בן־זוגו דאז בקנדה, "אחרי שנה וחצי של זוגיות, וקיבלנו מהם תעודת נישואים", אך השניים לא טרחו לעדכן את הסטטוס המשפחתי במרשם האוכלוסין הישראלי. לאחר שנפרדו גררו בכל זאת את משרד הפנים לבית משפט לענייני משפחה בתל אביב, שם קבע השופט נפתלי שילה ביוני שעבר, כי "התובעים והנתבע הגיעו לידי הסכמה כי יינתן פסק דין הצהרתי שהצדדים אינם נשואים". זה לזה? לאחרים? למשרד הפנים? ואולי הניסוח מעורפל בכוונה?

קוריטשונר ובן זוגו עברו ללונדון לצורך עבודה בשגרירות (של קוריטשונר), מה שזירז את ההחלטה שלהם להתחתן, "כדי שהוא יוכל להיות איתי ולעבוד. באנגליה לא יכולנו עדיין להתחתן אז, ולכן טסנו לקנדה".

כשחזרו לישראל, אחרי שנתיים כזוג נשוי, "כבר לא כל כך הסתדרנו והלכנו לטיפול זוגי, אז לא רצנו לרשום את הנישואים במשרד הפנים. בסוף נפרדנו. תכלס, בכלל לא היינו צריכים להתגרש. רציתי לעשות את זה בשביל ההרגשה שלי יותר מאשר לפרוטוקול של מדינת ישראל. זה היה מקרה מיוחד: התגרשנו אף שלא היינו נשואים".

מבחינה משפטית־פורמליסטית, אלה לא בדיוק גירושים כפי שמבחינת המדינה אלה לא היו נישואים. אך חוסר הדיוק המושגי של קוריטשונר כמעט מתבקש בהינתן התסבוכת המשפטית בישראל ביחס לנישואים חד־מיניים, ויותר מכך — ביחס לאפשרות להתירם.

"בישראל לא קיימים נישואים אזרחיים ודיני הנישואים והגירושים נתונים לשליטה הבלעדית של דיני המעמד האישי, כך שניתן להינשא או להתגרש רק בהתאם לדין הדתי", מסבירה עו"ד יהודית מייזלס במאמר שיתפרסם בקרוב באנתולוגיה משפטית העוסקת בזכויות הקהילה הגאה בישראל. "הפסיקה הישראלית הכירה לאורך השנים בנישואים אזרחיים שנעשו מחוץ לגבולות ישראל, וכך נוצר פתרון מסוים עבור אלו שאינם יכולים או אינם רוצים להינשא לפי הדין הדתי. אלא שהפרקטיקה של נישואים מחוץ לגבולות המדינה איננה עוסקת בשאלת התרת הנישואים".

האפשרות להתיר נישואים בערכאות אזרחיות שמורה בישראל רק לבני זוג משתי דתות שונות. "בני זוג הטרוסקסואלי בני אותה עדה נאלצים להתגרש בבתי הדין הדתיים של העדה שהם שייכים לה, גם אם בחרו להינשא בטקס אזרחי מטעמים אידיאולוגיים", מוסיפה מייזלס. "לבני זוג חד־מיני, שהמערכת הדתית כלל אינה מכירה ביכולתם להינשא, לא יכול המשפט הישראלי לתת את הפתרון של התרת נישואיהם בבית הדין הדתי. נוצר מלכוד — בני זוג בני אותו המין יכולים להירשם כנשואים, אך כלואים לנצח בנישואים אלה שכן אינם יכולים להתגרש, לא בישראל ולא במדינה שבה נישאו. נוצר מצב שבו הזוגות החד־מיניים שנישאו מחוץ למדינת ישראל ושנישואיהם לא עלו יפה חיו בפירוד, אך במרשם האוכלוסין נותרו רשומים כנשואים, שכן אף לא אחד מהם העלה בדעתו להגיש בישראל תביעת גירושים. עד שכוכב אחד העז. או ליתר דיוק: שניים".

מעבירה על החוק ועד גירושים

פרופ' עוזי אבן וד"ר עמית קמה הכירו בחוף הילטון ב–1986. קמה, כיום מרצה לתקשורת במכללת עמק יזרעאל, היה אז סטודנט בן 26. אבן היה מדען גרעין בן 46. הומוסקסואליות הוגדרה כ"משכב זכר" ודינה בספר החוקים של ישראל היה מאסר. "עברנו יחד את כל הדרך מעבירה פלילית ועד לחתונה ולגירושים", מסכם קמה בסלון דירתו בצפון הישן של תל אביב (אבן וקמה התראיינו לכתבה בנפרד).

ב–23 שנות זוגיות קבעו השניים שורת תקדימים משפטיים: בעקבות תביעתם השוותה ב–1994 אוניברסיטת תל אביב, בה עבד אבן כמרצה לכימיה, את הזכויות הניתנות לבני ובנות זוג של חברי וחברות סגל ללא הבדלי נטייה מינית; כשנה לאחר מכן הוכרו כמשפחה אומנה לנער שנזרק מביתו לאחר שיצא מהארון; ב–2009 התיר להם בית המשפט לאמץ באופן רשמי את בנם ("היינו אולי הזוג־מאותו־מין הראשון בעולם שעשה את זה, כשאף אחד מאיתנו אינו ההורה הביולוגי של הילד", אומר קמה). אבן גם היה ההומו מחוץ לארון הראשון שכיהן כחבר כנסת, ומי שבזכות דבריו בוטלו מגבלות רבות על שירות הומואים בצה"ל. חתונתם בקנדה ב–2004 זכתה לידיעה בעמוד הראשון של "הארץ", ובמסיבת החתונה שלהם נאמו לא רק אמא של קמה, אלא גם יוסי שריד ויעל דיין. דווקא את התקדים שבו חייב בג"ץ ב–2006 את משרד הפנים לרשום כנשואים זוגות חד־מיניים שהתחתנו בחו"ל (פס"ד בן־ארי) פיספסו השניים בזמן קצר.

לא פלא שגם כשיחסיהם עלו על שרטון ניסו אבן וקמה לעגן את הסטטוס החדש בתקדים משפטי נוסף. ב–2012 הפכו לזוג החד־מיני הראשון שהתגרש בישראל. בכך היו גם לזוג היהודי הראשון בישראל שהתגרש שלא דרך הרבנות — אלא בבית משפט.

אלה היו גירושים דקלרטיביים, כדי להראות שאפשר?

אבן: "הצורך ליצור תקדים התעורר משום שהכרתי בחור שאינו אזרח ישראל, ומשרד הפנים הודיע שהוא לא יוכל להישאר איתי בארץ אם לא אתגרש. פניתי לרבנות, שלא ידעו איך לאכול את זה".

קמה: "לא נראה לי שיוסיף למישהו לדבר בעיתון על נסיבות הפרידה. עלי היא נכפתה, אבל חשבתי שאם אסכים לגירושים מקומי בגן עדן מובטח".

העובדה שמדובר בעניין עקרוני, עוד תקדים לחגורה, קירבה ביניכם קצת?

קמה: "מחוץ לבית המשפט אמרנו שלום ונפרדנו בלחיצת יד, להבדיל מדיונים קודמים, שחשבנו עד אמצע הלילה איזה לובי לעשות. גם נורא חרדתי לתדמית של גירושים. מה זה גרוש? מישהו שנכשל ביכולתו ליצור זוגיות. אבל כמו שאני מסביר לאנשים למה צריך להתחתן, אני מסביר גם למה צריך להתגרש. יש לכך היבטים יומיומיים מעבר להיבט הסמלי, והם עלולים לצוץ ברגעי משבר".

גם לחתונה יש מחיר. אם אתה מבקש מהרשויות להכיר בזוגיות, אתה תלוי בהן כשהיא תמה.

קמה: "זו שאלה של תפיסת עולם ליברלית מול רדיקלית. אני ידוע בתפיסה הליברלית שלי: אני לא מנסה לשבור את הכללים, אלא רוצה מקום ליד השולחן ומקבל את התנאי שעלי להשתמש, כמו כולם, בסכין ובמזלג. בזמנו היה לי מגנט, שאנחנו רוצים להתחתן כדי שנוכל לסבול כמו כולם".

והוא סבל מספיק, אומר קמה. הפרידה היתה החלק הקשה, "הגירושים עצמם היו תיק־תק". כמה ימים אחרי שבית המשפט שיחרר אותו מנישואיו, "הלכתי למשרד הפנים לשנות את הסטטוס. אפילו לא הרימו גבה". אבן מספר שבחודש הבא יחזור למשרד הפנים כדי לשנות סטטוס פעם נוספת, אחרי שבאביב התחתן בהולנד עם בן־זוגו הנוכחי.

גם זוג החברים שטס עם קמה ואבן לקנדה על מנת להינשא הספיק להיפרד. יואב קניאס, מחצית הצמד לשעבר, מספר כי עבורם הנישואים בקנדה "היו אקט יותר סמלי", ולכן לא רשמו אותם כאן. "בארץ היינו ידועים בציבור והיה בינינו הסכם". לפני חמש שנים נפרדו קניאס ובעלו לשעבר. או בעצם, גם בהווה, אם נקלעו במקרה לקנדה. אחרי הפרידה ביררו מה נדרש כדי להתגרש, והחליטו לוותר על התענוג כשהבינו שיהיה עליהם לעבור לגור בקנדה.

"זו נראית לי זכות יסוד להתגרש כפי שזו נראית לי זכות יסוד להינשא", אומרת מייזלס, שייצגה את תיק הפרידה של אבן־קמה בהתנדבות, "כי קיוויתי שיהיה תקדים שיוכל להוביל בעתיד לנישואים ולגירושים אזרחיים בישראל. כמו שיש לך זכות יסוד לבחור עם מי אתה רוצה לחלוק את חייך, יש לך זכות יסוד לבחור עם מי אינך רוצה לחלוק את חייך".

עקרונות מנוגדים

הזכות להינשא ניצבת בשנים האחרונות במוקד המאבק הלהט"בי בעולם המערבי. הולנד היתה המדינה הראשונה שאישרה נישואים חד־מיניים, ב–2001, ובשנים הבאות הצטרפו אליה מדינות רבות. האחרונות לעשות זאת, בשנה החולפת, היו גרינלנד, פינלנד, אסטוניה ואפילו אירלנד הקתולית, לאחר משאל עם בחודש מאי.

אבל דומה שההחלטה בעלת התהודה העולמית הרבה ביותר היתה זו שקיבל בית המשפט העליון בארצות הברית לפני חודשיים, ב–26 ביוני, בתיק אוברגפל נגד הודג'ס. ברוב של חמישה נגד ארבעה קבעו השופטים, כי נישואים חד־מיניים הם זכות המעוגנת בחוקה האמריקאית.

המאבק הלהט"בי בישראל מחובר בטבורו למאבקים מקבילים בעולם, אולם נצבע בגוונים ייחודיים בגלל הדומיננטיות המקומית של האידיאולוגיה הציונית והדת היהודית. רציחתה של שירה בנקי ודקירתם של חמישה משתתפים נוספים במצעד הגאווה בירושלים בראשית החודש, לצד כינויי הגנאי ודברי הבלע מצד פוליטיקאים וכלי תקשורת חרדיים, הזכירו שאולי לפני שנאבקים על הזכות להתגרש צריך להיאבק בישראל על הזכות לחיות בביטחון.

"לכל מהלך שקורה בארצות הברית יש השפעה כזו או אחרת", אומרת מייזלס, "אבל בשלב הזה, בהרכב הפוליטי בישראל, קשה לי להאמין שההשפעה תהיה ישירה ומיידית. העקרונות שעליהם מושתתים נישואי גייז בארצות הברית מנוגדים לעקרונות שעליהם מושתתת מדינת ישראל. אבל דווקא הפער בין מערכת המשפט השמרנית לציבור, שברובו אינו שמרני ואינו דתי, יוצר צורך בפתרונות חלופיים יצירתיים, כמו זה שהושג בפסק הדין של אבן־קמה. לזוגות חד־מיניים יש כעת יתרון בנושא הגירושים בהשוואה לזוגות הטרוסקסואליים, שלגביהם אין התקדמות מקבילה ושחייבים לעבור בבית הדין הרבני".

עו"ד מיכל עדן, המתמחה בדיני הקהילה הגאה, אופטימית יותר. "השינויים בעולם משפיעים על בתי המשפט", היא אומרת בשיחה במשרד המשותף לה ולעו"ד עירא הדר, "אנחנו משלבות בעבודתנו פסיקה זרה. לדעתי ההכרה הגוברת במשפחות הגאות תסלול בסופו של דבר את הדרך לנישואים אזרחיים בישראל".

מרגע שהמשפט הישראלי איפשר את רישומם של נישואים חד־מיניים — גם אם תוך הימנעות מדיון בתוקפם המהותי — היה ברור שבבוא העת תתעורר סוגיית הגירושים. אך לא מדובר בשני קצוותיו של אותו המקל. "בניגוד לנישואים", אומרת מייזלס, "שהם אקט מינהלי, אותו ניתן לערוך מחוץ לישראל וכך לעקוף את העובדה שבישראל נישואים אזרחיים אינם מוכרים, גירושים הם אקט משפטי־שיפוטי, שניתן לעורכו בחו"ל רק בתנאים נוקשים שמציבה כל מדינה ומדינה. מדינות רבות מאפשרות למבקרים זרים לקיים בהן טקס נישואים, אך לצורך הגירושים נדרשים תנאים שונים על ידי כל מדינה ומדינה. גם אילו ניתן לערוך את האקט השיפוטי של הגירושים במדינה הזרה, עדיין היתה מתעוררת שאלת ההכרה של מדינת ישראל בסמכות הבינלאומית של אותה מדינה לפרק קשר נישואים של בני זוג ישראלים".

על מדרגות הרבנות

כיוון שבישראל רק לרבנות יש סמכות בענייני גירושים של בני זוג יהודים נוצרה לקונה משפטית: "הכיצד יינתן סעד של גירושים לבני זוג שערכאת השיפוט בעניינם כלל אינה מכירה ביכולתם להינשא?" במילותיה של מייזלס. "המשפט בישראל מוכן להתמודד עם ההתרה של הנישואים האלה, אך לא עם יצירתם. המחוקק לא יצר מסלול של נישואים אזרחיים. זו אפליה לא רק של גייז, אלא של כל הציבור החילוני. אך כיוון שלגייז אין מקום אחר ללכת אליו, נפתח המסלול הזה".

קשה למצוא נתונים מהימנים על היקף הנישואים והגירושים החד־מיניים בישראל. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מבוססים על מפקד האוכלוסין מ–2008 — טרם הכרת המשפט הישראלי באופציית הגירושים החד־מיניים. הנתונים המובטחים ממרשם האוכלוסין בוששו להגיע עד ירידת הגיליון לדפוס, שבוע וחצי לאחר פנייתנו. פסקי דין בנושא ניתנים ללא פרטים מזהים, וזוגות בתהליכי פרידה ממילא לא ששים לדבר עליה.

מייזלס מכירה שלושה פסקי דין העוסקים בגירושים חד־מיניים בישראל, כולל התקדים של אבן־קמה. זה לא מעט, לדבריה: "צריך זוג שמ–2006 יספיק להתחתן, להירשם, להיפרד ולרצות להתגרש. פסק הדין של אבן־קמה הוא לא רק הראשון, אלא גם התקדימי ומרחיק הלכת ביותר מביניהם. השופט (יחזקאל אליהו) מדבר בו בין היתר על תזת אי־ההכרה, לפיה ערכאה שלא מכירה בתוקפם של הנישואים לא יכולה לדון בפירוקם. התלבטתי מאוד עם עוזי ועמית מה לעשות לגבי זה. לא באמת רצינו שבית הדין הרבני ידון בגירושים האלה, אבל חשבנו שאם לא נפנה אליו, יגידו שאנחנו נמצאים במקום שאין לו סמכות מתאימה. תגובת בית הדין הרבני שיחקה לטובתנו. התקשרתי מדי בוקר לבדוק מה מצב התיק. הם לא הסכימו לגבות אגרה או לשים על המסמכים חותמת. כך יכולנו לומר לבית המשפט שאין אף ערכאה שמוכנה לדון בענייננו.

"בנוסף, השופט טוען בפסק הדין שכיוון שזו ערכאה שכבר הכירה בזכויות של זוגות חד־מיניים גם כשהם לא מתחתנים — מוסד הידועים בציבור למשל — אך טבעי שבתי משפט למשפחה יעסקו בתא המשפחתי החד־מיני, ולא בית הדין הרבני. אלה אמירות מיוחדות, כי בפסקי הדין האחרים אין הכרה בתא המשפחתי החד־מיני. בפסק הדין של מילר אף יש נסיגה", מלינה מייזלס. פסק דין זה עסק בבנות זוג לסביות, יהודיות ישראליות, שהתחתנו בקונטיקט. כשנפרדו, הגישה אחת מהן תביעה להתרת נישואיהן לבית המשפט לענייני משפחה, אך כיוון שלא רשמו את נישואיהן במשרד הפנים, דיון בהתרת נישואיהן הצריך דיון בתוקף המהותי של הנישואים. ובדיוק כמו פסק הדין שקיבל קוריטשינר, השופטת הכריזה כי השתיים כלל אינן נשואות, בלי שהתירה את הנישואים. "השופטת הפכה את ההכרעה לטכנית ונמנעה מהכרעה בדבר התוקף המהותי של הנישואים", אומרת מייזלס.

אז מה בעצם המצב כיום בישראל? זוגות בני אותו המין שהתחתנו בחו"ל ונרשמו בישראל יכולים או לא יכולים להתגרש?

"פסיקות של בתי משפט לענייני משפחה אינן תקדימים מחייבים. המדינה התלבטה אם לערער על פסק הדין בכל אחד מהמקרים, ולעניות דעתי היא לא עירערה, כי הערעור היה מגיע לבית משפט מחוזי, שקביעותיו מחייבות את הערכאות שמתחתיו. גם אם פסקי הדין האלה לא מחייבים, יש מגמה".

בייבי? בום!

מרכזיות המשפחה בישראל מקלה על הקבלה החברתית של הומואים ולסביות המבקשים להפוך להורים ועושים זאת בקצב אקספוננציאלי בעקבות טכנולוגיות הפריון החדשות של השנים האחרונות, ובראשן הליכי פונדקאות, המאפשרים לזוגות גברים להתרבות בלי להכניס צד נוסף לתא המשפחתי. במרכז הגאה בגן מאיר פועלת כעת משחקייה לפעוטות ובמערכת הבחירות האחרונה כיכב קמפיין בני הנוער שגדלו במשפחות חד־מיניות והתעמתו עם פוליטיקאים מהימין.

גם אם הורות חד־מינית הפכה לכמעט מובנת מאליה, הלחץ והקשיים הנלווים להרחבת המשפחה, המחבלים לעתים בזוגיות ומובילים לסיומה, הם תופעה חדשה יחסית בקרב הורים להט"בים ולכן לא תמיד ברור כיצד יש להתמודד עמה. נושא הזיקה הביולוגית בין ההורים לילד, למשל, מרכזי במקרים אלה ושולי לחלוטין בקרב הורים הטרוסקסואלים.

"אצל סטרייטים יש יותר פרידות בשנה הראשונה אחרי הלידה", אומר דורון ממט־מגד, הבעלים של חברת תמוז לתיווך שירותי פונדקאות בחו"ל, "אבל גם כאן זה קורה. חלק מהפרידות הן 'רציונליות': למשל, כשההורה הביולוגי מחליט להיפרד מההורה הלא ביולוגי, ואז עמדת המוצא שונה מאשר אצל זוגות סטרייטים, כי הילד אינו ילד גנטי של שניהם. פרידות הן בסך הכל לא דבר יפה, ויש גם אנשים שמנצלים את הסיטואציה. יש כאן התנגשות בין שני כוחות: מצד אחד, במשפחות גאות חדשות מנסים להשיג הכרה חברתית במשפחתיות הזאת, שבה ברור לי שילדי הוא ילדו של בן זוגי. מצד שני, כולנו חיות, וכחיות יש לנו רצון גנטי, הישרדותי, להמשכיות. לפעמים לאנשים קשה ליישב את הקונפליקט הזה".

מקרי הגירושים החד־מיניים שנידונו עד כה בישראל היו פשוטים יחסית לא רק משום שבני הזוג תבעו יחד את משרד הפנים, ולא זו את זו או זה את זה — אלא גם משום שלא היו מעורבים בהם ילדים. זה עשוי להשתנות בעקבות הבייבי בום הנוכחי. בינתיים מעניין לראות כיצד התייחסו בתי המשפט לסכסוכי משמורת בין בני זוג בני אותו המין שלא במסגרת תביעות גירושים.

"באחרונה", מספרת עדן, "ניתן פסק דין במקרה שבו שלישייה — שתי נשים וגבר — הביאו ילדים לעולם בהסכמה ובידיעה ששלושתם הורים שווים. כשהנשים נפרדו זו מזו האמא הביולוגית ניסתה להדיר את האמא הלא ביולוגית, שפנתה לבית משפט וקיבלה הסדרי ראייה. היה לנו גם מקרה של זוג לסביות, שאחת תרמה ביצית לשנייה, ואז הן נפרדו. אנחנו עדיין מנהלות משא ומתן בין הצדדים. בחו"ל היה מקרה מפורסם, שבו אשה תרמה ביצית לבת הזוג שלה, ואחרי שהן נפרדו האמא שהרתה מהביצית של בת הזוג לשעבר הודיעה שאינה רוצה קשר איתה. בית המשפט עמד לצדה של תורמת הביצית".

פסקי דין אלה ואחרים מדגימים, לפי עדן, כי הומואים ולסביות שרוצים להקים משפחה יידרשו לעתים קרובות לעבור תהליך משפטי, גם אם נדמה שכל הפרטים הרלוונטיים התקבלו בהסכמה מלאה. "חלק מהזוגות חושבים שאם הם נישאו בחו"ל, אז לא צריך הסכם", היא מוסיפה. "אני מדגישה שצריך, למשל לצוואות, ובעיקר למי שמתכנן להביא ילדים. העובדה שמישהו רשום בתעודת הזהות כנשוי לבן זוגו לא אומרת שהוא מוכר כהורה לילד".

"לפי בית המשפט, זה שאתה חושב שאתה הורה, לא אומר בהכרח שאתה הורה", מחדדת עו"ד איריס אילוטוביץ'־סגל, המייצגת כעת תיק "של בנות זוג שנפרדו, ומבקשות, בהסכמה, שבית המשפט יכריז על האמא הלא ביולוגית כהורה. היא מבחינה סובייקטיבית מכירה בילדה כבתה, והבת מכירה בה כהורה. וגם אובייקטיבית, מבחינת מעגל החברים, המשפחה, הגננת. כשנפרדים שלא בהסכמה, בכלל עלולה להתחיל מלחמת גוג ומגוג בין ההורה הביולוגי להורה הלא ביולוגי. חברים סטרייטים שלי לא מבינים לפעמים על מה ההורים האלה נאבקים בכלל — 'זה לא ילד שלו'. ההורים האלה מוצאים את עצמם מושפלים".

עדן: "במשפחה הגאה, לא משנה אם בני הזוג נשואים או לא, תמיד יתקיים קשר לא ביולוגי של אחד ההורים כלפי הילד, אלא אם אחד מהם טרנסג'נדר. גם כשיהיו בישראל נישואים גאים, אחד ההורים יידרש לעבור פרוצדורה כדי להפוך את ההורות שלו להורות משפטית מלאה. אם הפרוצדורה הזאת ארוכה ויקרה, והמדינה לא מאפשרת לכל אדם מן היישוב לעבור אותה, אז יש בינינו משפחות רבות שבהן ילדים גדלים עם אבא ואבא, וכולם מאמינים שהמוסד יציב ושריר, עד שחלילה יש משבר, כמו פטירה או פרידה, תאונה או מחלה. נתקלים בטרגדיות של ממש".

שכיחותם של תאים משפחתיים אלטרנטיביים, בעלי יותר משני הורים, עולה יד ביד עם הבייבי בום הלהט"בי, אולם דומה שהמשפט עדיין לא ערוך להתמודד עם המציאות החדשה הזאת. "רק בקליפורניה ובקנדה התחילו לדבר באחרונה על נסיבות מסוימות שבהן ייתכן נזק לילד, ואז יש להכיר בהורה שלישי כדי לשמור על טובת הקטין", אומרת עדן. "אנשים בוגרים מחליטים להביא ילד לעולם בידיעה שכולם יהיו הורים שווים, והמדינה לא מאפשרת מבנה כזה. נדרשים לעניין רק כשיש טרגדיה, כמו במקרה של השריפה בכרמל".

זרע הפורענות

רחל אלגבסי, עקרת בית בת 43 מנס ציונה, הכירה את סגן־גונדר פאביולה מרטין בוהדנה ("היא נולדה ביום שמלכת בלגיה התחתנה, ולכן קראו לה על שמה") בזמן ששתיהן עבדו בכלא נווה תרצה. "פאבי היתה קצינת ביטחון ואני סוהרת. הייתי בארון, ורק שנתיים־שלוש אחרי שעזבתי את השב"ס מישהי סיפרה לי שפאבי ילדה בן והתקשרתי לברך. התחיל בינינו קשר חברי לחלוטין במשך שש שנים, עד שהפכנו לבנות זוג". כעבור חצי שנה נוספת עברו לגור ביחד, וגידלו בצוותא את שני ילדיהן ("שיצאו מרחמה של פאבי"), אביתר (כיום בן 16) ונועם (בת 14).

כעבור כמה שנים החליטו להרחיב את המשפחה, ואלגבסי הביאה לעולם את ג'ולי בהליך הורות משותפת עם אבי שני ילדיהן הגדולים. בדצמבר 2010, כשג'ולי היתה בת עשרה חודשים, נספתה בוהדנה באסון הכרמל. אלגבסי, שלא הסדירה את יחסיה עם בוהדנה מבחינה משפטית, נאבקה על ההכרה בה כאלמנה ובג'ולי כיתומה. היא ממשיכה לגור בדירה שחלקה עם בוהדנה בנס ציונה ושלושת הילדים עמה.

"נועם ראתה בפייסבוק שבקיר ההנצחה שעשו לפאבי כתוב 'הותירה אחריה שני ילדים' וגילתה שאין לה עוד אמא ועוד אחות". משרד האוצר והשב"ס מיהרו לתקן, מספרת אלגבסי, שהוכרה כאלמנה, ו"אני מקבלת קצבת שארים ואת הפנסיה שלה". אולם משרד הביטחון, "סירב להכיר בילדה, בטענה שיש לה אמא ואבא ביולוגיים בחיים. אבל זו ילדה שנוצרה מתוך האהבה ביני לפאבי ונולדה מתוך הרצון שלנו להרחיב את התא. לא באתי איתה מזוגיות קודמת. ופאבי גם שילמה על הטיפולים". החלה מסכת ייסורים ביורוקרטית: "חקרו את הגננת של ג'ולי, ומשפחה, וחתימות, ומכתב מהרופא, והאבא. כל הזמן חפרו, רצו עוד דברים". בחלוף שלוש שנים הסכים משרד הביטחון להכיר בג'ולי כיתומה, לאחר תביעה שהגישה אלגבסי באמצעות מיכל עדן.

גם ממט ובן־זוגו, דורון גדעוני־מגד, דרשו שהמדינה תכיר בהם כהורים שווים לשני ילדיהם, תוך התעלמות מסוגיית הזיקה הביולוגית. השניים הכירו לפני כעשור באתר היכרויות, נישאו בקנדה ב–2007 ומנהלים משק בית משותף, בו הם מגדלים את טליה, בת שבע וחצי, ומתן, בן ארבע וחצי, שנולדו בהליכי פונדקאות בארצות הברית.

שנה וחצי לתוך הזוגיות החליטו להרחיב את המשפחה. "הייתי אז פועל היי־טק טיפוסי, ניהלתי פרויקטים מיחשוביים לחברות ביטוח. מכרתי דירה שקניתי בכספי בונוס שקיבלתי ויצאנו לדרך. מצאתי סוכנות פונדקאות בבוסטון, שילמנו 140 אלף דולר לתהליך.

"בהריון הראשון הכנסנו שני עוברים, אחד מזרעי ואחד מזרעו של בן־זוגי. אחד מהם נקלט, לא ידענו של מי. לא רצינו לעשות בדיקת רקמות, אבל מדינת ישראל דורשת את זה כדי להעניק לילד אזרחות ישראלית". הם לא סיפרו לאיש על תוצאות הבדיקה ("רק למדינה, כי חייבים"), ולאחר מכן אימץ ההורה הלא ביולוגי משניהם את טליה לבת.

"ביום שטליה נולדה התפטרתי מחברת ההיי־טק והתחלתי את תמוז, על שם אל פריון אכדי". מאז ליווה ממט, להערכתו, כ–450 לידות.

כשמתן נולד סירבו לערוך את הבדיקה שתקבע מזרעו של מי מהם הוא הופרה. בתגובה, סירב משרד הפנים לרשום את הילד. הם עתרו לבג"ץ ותבעו להסדיר את מעמדו האזרחי בישראל לא מכוח בדיקה שתוכיח את הקשר הביולוגי שלו למי מהם, אלא על יסוד תעודת לידה ופסק דין הצהרתי מארצות הברית המעידים שהם ההורים. אם הוא ובן זוגו לא מבדילים בסטטוס ההורות שלהם ביחס לכל אחד משני ילדיהם, טוען ממט, מדוע מוצא לנכון משרד הפנים לחייבם להצהיר על הבדלים אלה?

השופטים חשבו אחרת. "בינתיים מתן אינו אזרח ישראלי. אז אנחנו משלמים ביטוח בריאות פרטי ואי אפשר לרשום אותו לגן ילדים באינטרנט, רק בעירייה. יש כל מיני שטויות סביב זה.

"כשהיינו הולכים עם העגלה, באופן כמעט רוטיני אחת השאלות הראשונות היתה 'של מי הילד?' או 'מי האבא?' למדתי מהר יחסית, שכשהילד לצדי, התשובה ניתנת לא לשואל, אלא לילד. לכן התעקשנו שהתשובה היא 'אנחנו'. חלק המשיכו: 'מי נתן את הזרע?' אנחנו! ולמתקשים במיוחד הוספנו שאנחנו מעדיפים לא להגיד. גם רצינו לשלוט בדרך שבה הסיטואציה הגנטית תועבר לילדים ולהימנע ממצב שיום אחד הילדה של השכנים תגיד לילדה שלי, 'זה אבא שלך וזה לא אבא שלך'. לילדים עצמם סיפרנו מהתחלה. כשהם יספרו את זה לעולם, מתוך שלמות והבנה — אין לי שום בעיה".

זו סוגיה עקרונית מבחינתו לא רק ביחס לתא המשפחתי שלו, אלא גם בהקשר של המאבק למניעת אפליה. בדומה לנישואים, החוק הישראלי אינו מאפשר לזוגות חד־מיניים לעבור הליך פונדקאות בישראל, אולם מרשם האוכלוסין מכיר בתינוקות שנולדו באופן זה מעבר לים, לאחר הוכחת הזיקה הביולוגית האמורה. "כשקובעים כלל שדורש גנטיקה, מה שמתקיים בשני הצדדים במקרה של זוגות הטרוסקסואליים ולא ייתכן באופן דומה במקרה של שני אבות — מפלים קבוצה שלמה", אומרת מייזלס, שייצגה גם את התיק הזה.

"לי ברור שאם מחר אנחנו נפרדים, הילדים שלי במאה אחוז. וגם שלו. לא הייתי מוותר על שום דבר באף אחד מהם", אומר ממט.

—————————————————————-

איך נראה תסביך אדיפוס כשלילד יש אבא ואבא

התצורות המשפחתיות החדשות מציבות אתגר גם לפסיכולוגים ולמטפלים זוגיים

מצגת עם תמונות מתקתקות של משפחות חד־מיניות קידמה את פני הבאים ליום העיון "משברים ואתגרים מזוגיות חד־מינית למשפחה להט"בית" שערכה בחודש שעבר רשת ת.ל.מ (תחנות לטיפול משפחתי) בעקבות הבייבי בום וההתמשפחוּת הלהט"בית של השנים האחרונות.

מאיה שטיין, עובדת סוציאלית קלינית ומנהלת סניף באר שבע של ת.ל.מ, היא הרוח החיה מאחורי הכנס. "לפני כשנה, כשהתחילו להגיע הזוגות הראשונים בטפטופים לקליניקה שלי, התחלתי להבין שיש פה עולם חדש של נושאים שהוא מעבר לטיפול הזוגי המשפחתי הרגיל", סיפרה בבית קפה בראשון לציון שבועיים לאחר מכן. "לנושאים של שוויון, אהבה, תשוקה ותקשורת נוספות בעיות בקבלה של משפחת המוצא את הנכד החדש; או של מי הילד או הילדה האלה? האם שתינו אמהות באותם מובן וצורה, או שאת 'אמא' ואני 'אמא־מאיה'? יש לי שתי חברות שנפרדו, כי האמא הביולוגית היתה מוכנה שלבת הזוג שלה יקראו רק 'מאמי', ובת הזוג רצתה שיקראו גם לה 'אמא'. זה לא רק שם, זה נוגע בהכרה בבת הזוג הלא ביולוגית כאמא".

בנות זוג עושות שמיניות באוויר כדי להוליד ילדים, ורבות איך הן יקראו אחת לשנייה?
"כשמתחילים את התהליך, חושבים שהכל יהיה בסדר כי יש אהבה וכי עוברים ביחד את הפונדקאות או טיפולי הפוריות. אבל לפעמים כשהתינוק מגיע זה משתנה ומתחיל מאבק כוחות, כל אחד רוצה יותר. אני מטפלת בזוג נשים, שאחת מהן בחרדות אחרי שבת הזוג שלה, שהיא האמא הביולוגית של הילד שלהן, אמרה שאם הן ייפרדו היא לא תיתן לילד להיות אצלה בשום אופן. הילד הפך לכלי נשק, לאיום. בזוגיות הטרוסקסואלית, אם הייתי אומרת כזה דבר לבן זוג שלי, הוא היה צוחק לי בפרצוף. אבל פה זה איום מוחשי. ההכרה בהורה הלא ביולוגי היא נושא מרכזי. אם מטפל לא יודע לפתוח את זה, לקרוא לזה בשם, לזהות שזה נושא שמדובר אצל הרבה זוגות חד־מיניים וכך גם לתת לזה לגיטימציה — הוא נשאר ברמה הכי שטחית של 'בעיות תקשורת'".

הגדרת תפקידי ומסלול ההורות מתקשרת בעיני ד"ר גבע שנקמן־לכברג, פסיכולוג קליני ומרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה, להבדל כללי יותר בין הורים סטרייטים להורים בני אותו המין: מיעוט מודלים לדוגמה. "אצל סטרייטים ההפנמה ההורית חזקה וברורה. יש ויז'ן איך נראית חתונה, איך נראית הורות, זוגיות, מה חלוקת התפקידים. אצל גייז זה צריך להיבנות. האם זו תהיה זוגיות מונוגמית או פתוחה? מה תהיה חלוקת התפקידים? יש פחות הסללה ג'נדריאלית. או איזה מסלול להורות — זה לא ברור מאליו כמו אצל סטרייטים, שמפסיקים לקחת גלולות ומתחילים לקחת חומצה פולית. צריך לבחור מי האבא הביולוגי, ולהתוות את המסלול של האבא הלא ביולוגי, ומה זה אומר עליו. יש לפעמים נטייה להתכחש לזה, לומר: אין לזה שום משמעות, אנחנו בוחרים לא להחליט וניתן לגורל להכריע. זה לגיטימי, אך גם מבטא קושי לדבר על זה".

"החברה כל הזמן מאלצת את הזוגיות הזאת לעמוד בפני שאלות אודות מי ההורה הביולוגי ומה תפקיד ההורה הלא ביולוגי", מוסיפה שטיין, "גם בביורוקרטיה — קופת חולים, טיפת חלב, גן ילדים — כל הזמן שואלים".

שנקמן־לכברג: "החברה הטרוסקסיסטית והומופובית, אז אנשים תוהים אם הורות להט"בית היא טובה או שהיא חסרה, ואיך אפשר לגדל ילד בלי אמא. הממצאים המחקריים חד־משמעיים: אין שום בעיה בהתפתחות הקוגניטיבית והרגשית של ילדים שגדלים במשפחות חד־מיניות, ויכולת ההבעה הרגשית שלהם יותר גבוהה. כן רואים קצת יותר פגיעות לסטיגמה חברתית, אבל כמעט כל משפחה לא נורמטיבית חושפת את ילדיה להצקות מקבוצת השווים, גם במשפחות חד־הוריות או עניות, למשל".

מחקריו של שנקמן־לכברג עוסקים ברווחה פסיכולוגית של משפחות להט"ביות, ובעיקר של אבות גאים. "בישראל המוטיבציה של גייז לאבהות גבוהה יותר בהשוואה לארצות הברית, אבל ישראל מקשה מאוד על גייז להפוך להיות הורים במודל של אבא ואבא, למרות השינויים ופריצות הדרך. אולם ממצאים מראים כי ככל שהפער בין הרצון לאבהות ובין הערכת הסיכוי להצליח לממש רצון זה הוא גבוה יותר, הסיכוי לפתח סימפטומים דיכאוניים גדול יותר".

דורון ממט מ"תמוז" חושב שלפחות במרכז תל אביב המסגרות החינוכיות כבר הסתגלו לשינויים בדמוגרפיה המשפחתית. "טליה היתה היחידה בגן שהיו לה שני אבות. אצל מתן, לשמונה מתוך 32 ילדים יש אבא ואבא, אמא ואמא או משפחה של הורות משותפת. אבל ההתמודדות העיקרית היא לא חברתית, אלא עם המשפחה. כשמגיע נכד מהילד ההומו, בני המשפחה אנוסים לצאת מהארון. משפחות שמנסות ללכת בין הטיפות עושות עוול לנכד. חשוב מאוד שהילד ירגיש שהוא גדל במשפחה שהיא לגיטימית, שלא מסתירים בה שום דבר, שאין שדים שחורים. אם בבית של סבא וסבתא שלו לא מקבלים באופן מלא את המשפחה, את ההורים שלו, זה עלול ליצור אצלו תסביכים. אם הייתי צריך לבחור בסיטואציה כזו, שבה לא מקבלים אותי כמו שאני, בין טובת הילד שלי ובין משפחת המוצא שלי — הייתי בוחר בילד ומוותר על המשפחה".

עם הכניסה להריון, מוסיפה שטיין, מתעורר לעתים "צורך רגשי עז לקבל תמיכה והכרה ממשפחת המוצא". מה שמסבך את המשוואה, כי "לפעמים הם מקבלים את הילד של הילד, אך לא את בן הזוג שלו, או שסבא וסבתא מצד אחד מסרבים לקבל את קיומם של סבא וסבתא גם בצד השני, הלא ביולוגי".

מעבר לזיהוי המהמורות הייחודיות בזוגיות החד־מינית, המטפלים צריכים לדברי שנקמן־לכברג להתמודד גם עם העובדה ש"תיאוריות פסיכואנליטיות קלאסיות נבנו על אמא־אבא־ילד" — למשל תסביך אדיפוס של פרויד. "אבל בעייתי להסתכל דרך זה על משפחה חד־מינית, כשמלכתחילה אין בה אמא שהילד אמור לרצות לשכב איתה".